יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

על המושל בנפשו והמעולה, פילוסופיה יהודית / עו"ד נועם קוריס...

הרמב"ם כותב הקדמה למסכת אבות במספר פרקים – בפרק ו:


שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו
בהפרש בין המעולה והמושל בנפשו.
אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו, ומתנגד במעשהו למה שיעירוהו אליו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, והוא עושה הטובות והוא מצטער בעשייתן. אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל, אמרו, אפשר שיעמוד המושל בנפשו במקום שהמעולה עומד בהרבה מן הדברים, ומדרגתו פחותה בהכרח, להיותו מתאווה לפועל הרע, ואף על פי שלא יפעלהו, אבל תשוקתו לו היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה כיוצא בזה, אמר (משלי כא, י): "נפש רשע איוותה רע". ואמר בשמחת המעולה במעשה הטובות, והצטער מי שאינו מעולה בעשייתן, זה המאמר (שם שם, טו): "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפועלי און". הרי זה מה שייראה מדברי התורה, המתאים למה שזכרוהו הפילוסופים.
וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן - יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם - יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לא די בזה, אלא שאמרו כי שכר המושל בנפשו גדול כפי שעור צערו במושלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא". ויתר על כן, שהם ציוו שיהיה האדם מושל בנפשו, והזהירו מלומר: אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה, והוא אומרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".
ולפי המובן מפשטי שני הדברים בתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה. ואין הדבר כן, אלא שניהם אמת, ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.
והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו'; ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה': 'חוקותי', אמרו: "חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים 'שכליות' - ייקראו: 'מצוות', כמו שבארו החכמים.
וכבר התבאר מכל מה שאמרנוהו, אלו עבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר טוב ממי שישתוקק אליהן וימשול בנפשו מהן, ואלו מהן יהיה הדבר בהן להפך. וזה חידוש נפלא, והשלמה מופלאה בין שני המאמרים.

הרמב"ם מציב שני סוגי בני אדם:
1.       המעולה = חסיד: אדם מושלם שנולד טוב והוא לא צריך להתאמץ בשביל זה.
2.       הטיפוס שמשתדל = האדם המושל בנפשו: הוא נולד עם פגמים עם יצרים והם חולשות אנושיות אבל עם כח רצון והוא משתדל להגיע להישגים. מדובר באדם שכדי להגיע להתנהגות מוסרית ראויה או מעולה הוא זקוק למאמץ ניכר מפני שביסודו ובטבעו הוא לא איש כזה.
מי עדיף? הטיפוס הראשון או הטיפוס השני?
הרמב"ם מדבר על הפילוסופים בעולם הכללי: הם חושבים שהם מעדיפים את הטיפוס המושלם – הם אומרים שהמושל בנפשו עושה מעשים טובים אבל מכיוון שזה בא תוך כדי מאבקים, הוא בסופו של דבר חי חיים שהם מלאי תסכול וצער. לעומתו, המעולה, מלא תשוקה לעשות את הטוב והמעולה הוא טוב יותר ושלם יותר מהמושל בנפשו וזאת מהסיבה שהפילוסופים לא מעדיפים את השורה התחתונה אלא את התהליך – אדם שהוא נאבק במהלך הדרך ביצרים וכו'... (בסופו של יום האדם הזה לא מזדהה בתוך עצמו עם המעשים המוסריים שהוא עושה) הוא מבחינתם לא ראוי ולכן הם סוברים שעדיף את המעולה או החסיד כיוון שהתהליך המוסרי שלו הוא חלק.
עצם העובדה שלאדם יש יצר ותשוקה לעשות את הרע גם אם בסופו של דבר הוא לא עשה את זה, זהו רוע בעיני הפילוסופים, ולכן הם מעדיפים את המעולה על המושל בנפשו.

הרמב"ם מדבר על דעות בתוך העולם היהודי: ניתן למצוא מקורות שמזדהים עם הכיוון של הפילוסופים. לדוגמא: שלמה המלך בספר משלי בשני פסוקים:
1.       "נפש רשע איוותה רע": מציגים רשע שנפשו מתאווה לעשות רע – כלומר מי שיש לו תאווה או רצון לעשות את הרוע אפילו אם הוא לא עושה אותו (כי הוא משל בנפשו) הוא מוגדר כרע.
2.       "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפועלי און". האדם הטוב שעושה את המוסרי שמח במעשיו והאדם הרע עצוב במעשיו. הפסוק הזה מתאר את העולם הנפשי של הצדיקים לעומת הרשעים – הצדיק שמח במעשיו ולעומת זאת "פועלי האוון" – פועלים במצב נפשי אחר – מתוך פחד או שבר או דכדוך.
הרמב"ם אומר שגם הפסוק הזה אומר שהשאלה אם אתה מזדהה עם המעשה הטוב שלך או לא היא קריטית – צדיקים מזדהים עם מעשיהם הטובים ואילו הרעים לא, דהיינו גם המבחן המנטלי הוא חשוב. כלומר, שני הפסוקים הללו מורים על כך שיש חשיבות לא רק לשורה התחתונה ולתוצאה אלא יש חשיבות גדולה גם למהלך המנטלי של האדם המוסרי. לסיכום, הפילוסופים ושלמה המלך מעדיפים את המעולה על המושל בנפשו. שלמה המלך תואם את עמדת הפילוסופים. יש משמעות לפנימיות של האדם ולא רק לפרקטיקה.

עפ"י הרמב"ם, מול עמדת הפילוסופים שהעדיפו את המעולה, יש את עמדת החכמים או חז"ל שהעדיפו את המושל בנפשו: המושל עדיף מהמעולה כיוון שהאתגר שלהם גדול יותר – הם מעדיפים דווקא את האדם שמשתדל ומתאמץ יותר.

הרמב"ם יוכיח בשלוש פזות שאכן בספרות חכמים ניתן למצוא ביוטיים לעניין הזה שהם מעדיפים את מי שמשתדל:
1.       פזה ראשונה: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו": ישנם פירושים שונים למשפט הזה אבל הרמב"ם מבין את המשפט הזה כך- מי שייצרו גדול יותר ובכל זאת הוא מצליח למשול בו ולהתגבר עליו ולכן הוא גדול מחברו – היצר שלו גדול יותר ובכל זאת הוא הצליח להתגבר עליו. בפזה זאת, הרמב"ם אומר שהחכמים צריכים לתת ציונים מי גדול יותר והם מעריכים יותר את מי שיש לו יצר גדול יותר – הוא יקבל ציון גבוה יותר.
2.       פזה שנייה: "לפום צערא אגרא" = לפי הצער השכר: הרמב"ם אומר שבפזה זאת  לא רק נותנים ציונים במלים אלא פה נותנים העדפה אופרטיבית של הכובש – השכר של הכובש הוא גדול יותר מהשכר של המעולה מפני שהוא עומד באתגרים קשים יותר. בסופו של דבר, מביאים לידי ביטוי את הסטאטוס המוסרי בשכרו – צער גדול יותר, שכר גדול יותר. פזה זאת עברה מהמישור ההצהרתי למישור המעשי של הגמול.
3.       פזה שלישית: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". עד כאן דיברנו על הצהרות או תגמולים ועכשיו מדובר בדרישה מוסרית או חינוכית – דורשים מהאדם להכניס את עצמו לגישה המוסרית. אדם צריך להכניס את עצמו למצבים שיש לו יצרים ותשוקות אבל הוא מתגבר עליהם. הרמב"ם אומר שהחכמים ציוו שהאדם יהיה מושל בנפשו – זו הדרך הראויה. זו הנורמה. לדוגמא: אדם שמציעים לו צ'יזבורגר צריך לזרוק את זה באופן ספונטני או להגיד דווקא בא לי מאוד אבל אני מתגבר על ייצרי – הרמב"ם אומר שחכמים הזהירו לא להשתמש בדפוס הראשון – חזיר הוא כל כך מגעיל שבכלל לא צריך הלכה או מצווה בשביל זה אבל. דוגמא נוספת: גילוי עריות הוא כל כך מגעיל וברור מאליו שלא עושים זאת ולא צריך מצווה לכך. הרמב"ם אומר שזה לא נכון, אלא תגיד 'למה לא?' אבל אני מתגבר – אנחנו מקיימים את המצוות לא בגלל שזה המוסר הטבעי שלנו אלא יש לנו תשוקה לעבור את על המצוות הללו אבל אלוהים גזר ולכן אנחנו נשארים שומרי מצוות או חכמים. כלומר, בפזה זאת מדובר בציווי של ממש ברמה המעשית היומיומית.   

הרמב"ם אומר שמצד אחד הפילוסופים ושלמה המלך לימדו שאנחנו מעדיפים את עולמו הפנימי של האדם. מצד שני, העמדה של החכמים היא הפוכה, ומה שמעניין זה מבחן התוצאה ומבחן התוצאה לאחר שעמדת באתגרים – דווקא אדם שבעולמו הפנימי עמד בלחצים הוא עדיף בעיננו – כלומר הם מייחסים חשיבות גם לדרך.

הרמב"ם נמצא בדילמה: הרמב"ם אמון גם על החכמים וגם על הפילוסופים – כיצד הוא פותר את הסוגייה?
הרמב"ם מגייס את מיטב יכולותיו וכישורונותיו ומגיע למסקנה הבאה: "ולפי המובן מפשטי שני הדברים בתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה": כשחושבים על זה בפשוטם של דברים יש סתירה אבל במחשבה מעמיקה אין שום סתירה: "ואין הדבר כן, אלא שניהם אמת, ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה":

הרמב"ם אומר שיש שני סוגים של נורמות:
1.       נורמות שמקור ההסמכה שלהן או המחויבות שלנו אליהן היא בגלל המוסר הטבעי – הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות – מוסכמות אנושיות אצל כל בני האדם שהם מעשים בלתי ראוים. לדוגמא: שפיכות דמים – כל חברה אנושית חושבת ששפיכות דמים היא דבר פסול, גניבה, גזל, הונאה, היזק למי שלא הרע, לגמול רע למיטיב, זלזול בהורים – כל הנורמות הללו מוסכמות על כל בני האדם – אלו הן נורמות שהן אתוסצנטריות – מרכז ההסמכה שלהן הוא האתוס – המוסר. לגבי הסוג הזה של המצוות (האתוסצנטריות), לגביהן אמרו הפילוסופים שהיחס הראוי שלך לאותן נורמות צריך להיות יחס של אדם מעולה – חסיד. כלומר, יש למלא את הנורמות הללו ללא כל פקפוק – לא יכול להיות שאדם ימלא אחר הנורמה של שפיכות דמים כי כל כך בא לו להרוג אבל הוא מתגבר על היצר הזה. ולכן, כאשר הפילוסופים אמרו שהאנשים צריכים להיות מעולים הם התכוונו לסוג הזה של הנורמות, דהיינו מדובר במצוות שכליות. על פי הרמב"ם הנורמות הללו גם אם הם לא היו כתובות בתורה אז היינו צריכים לכתוב אותן כי הן מובנות מאליהן. החכמים האחרונים (בין היתר הרס"ג) ביחס מצוות השכליות למצוות האתוסצנטריות ברור שאדם צריך לקיים אותן באופן טבעי. אדם שיש לו יצר להרוג הוא אדם פסול.
2.       הדברים שאמרו החכמים הם כיוונו למצוות השמעיות – המצוות התיאוצנטריות השמעיות אלה הן מצוות שאתה לא מרגיש דחף פנימי לקיים אותן, אתה עושה אותן כי האל ציווה. אתה לא מקיים אותן מתוך דחף פנימי אלא מתוך צו האל ולגבי המצוות הללו החכמים צודקים כי אלמלא התורה הן לא היו  מתקיימות. הרמב"ם אומר שמה שצריך להיות מרכז הכובד הוא הציות מול התורה והעניין הטבעי הוא לא רלבנטי. על כך נאמר שעדיף המושל בנפשו – הוא רוצה לעשות אחרת אך הציות לתורה מונע זאת ממנו.

השאלה מי עדיף? הרמב"ם אומר ששניהם צודקים וכל אחד דיבר על גזרה אחרת במערכת המוסרית – הפילוסופים דיברו על המצות השכליות שהמוסר הטבעי מחייב אותן. לעומת זאת, המצוות השמעיות הן מצוות שהמוסר הטבעי לא מחייב אותן ולכן הגישה הנכונה היא הגישה של החכמים בהקשר אליהן – מקיימים אותן מתוך ציות לצו האל.

אבל השאלה הנשאלת היא האם יש לרמב"ם הוכחה? האם ניתן להוכיח שהחכמים דיברו על המצוות השמעיות ושהפילוסופים דיברו על המצוות השכליות?

"והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו'; ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה': 'חוקותי', אמרו: "חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים 'שכליות' - ייקראו: 'מצוות', כמו שבארו החכמים".
אותן מצוות שצריך לקיים מתוך צו האל – הדוגמאות שהם נתנו הם דוגמאות של מצוות שמעיות – לדוגמא: איסור אכילת בשר וחלב, איסור על לבישת שעטנז ואיסור על גילוי עריות – הרמב"ם שואל למה החכמים הביאו דווקא את הדוגמאות הללו? הרמב"ם אומר שהם לא הביאו דוגמאות של נורמות טבעיות כמו רציחה, גניבה או גזל כיוון שאלו הן נורמות טבעיות וברורות. כל הדוגמאות שהם הביאו הן דוגמאות של מצוות שמעיות (נקראות גם חוקים לעומת מצוות שכליות שנקראות מצוות)– לכאורה, אין שום סיבה למה לא לאכול בשר וחלב מבחינת המוסר הטבעי. לבישת שעטנז – זו אחת המצוות שהכי קשה להסביר אותה (מדוע אסור ללבוש צמר ופישתן?). הרמב"ם טוען שגם גילוי עריות היא מצווה שמעית ולא שכלית. לדידו, אין שום סיבה טבעית מדוע לא לעשות זאת. המרצה מעיר שיש כאן הבדל בין חכמי אשכנז לספרד. חכמי אשכנז סברו שגילוי עריות זה דבר פסול גם ברמה המוסרית. חכמי ספרד, שחיו בארצות המוסלמיות לא חשבו כך והיה מדובר בדבר שהיה קיים בימי הביניים בארצות אלה. לכך לטענת הרצה חכמי ישראל שחיו בארצות אלו חשבו שמדובר במצווה שמעית.

"וכבר התבאר מכל מה שאמרנוהו, אלו עבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר טוב ממי שישתוקק אליהן וימשול בנפשו מהן, ואלו מהן יהיה הדבר בהן להפך. וזה חידוש נפלא, והשלמה מופלאה בין שני המאמרים".
הרמב"ם נותן לעצמו ציון נפלא ואומר שמדובר בחידוש מופלא והשלמה מופלאה בין שני המאמרים. הוא אומר שהוא הצליח ליצור השלמה מופלאה בין שני המאמרים.

הרמב"ם בסופו של דבר השתמש בחידוש של הרס"ג שעשה את ההבחנה בין המצוות השמעיות לשכליות. הרמב"ם טוען שזה לא חידוש. רס"ג אמר שמקור ההסמכה שלהן הוא המוסר הטבעי ויש מצוות שההסמכה אליהן הוא מקור האל. הרמב"ם מוסיף על כך - הוא אומר שהמוטיבציות של כל אדם דתי צריכות להיות משני סוגים:
1.       למצוות השכליות צריכה להיות לו מוטיבצה דתית מסוג אחד של לפעול מתוך הזדהות וכו'.
2.       למצוות השמעיות צריכה להיות מוטיבציה מסוג אחר.
כלומר, כל אדם צריך לשאול את עצמו האם המצווה היא שכלית או שמעית ולתרגם אותה למוטיבציה.

רס"ג דיבר ברמה העקרונית שיש סוגי מצוות. הרמב"ם לוקח את זה ליומיום הקיומי הדתי. מוטיבצית הקיום שלך משתנה לפי סוג המצווה. [המרצה מעיר שבמורה נבוכים רואים שהרמב"ם סובר שיש הגיון בכל המצוות, גם באלה השמעיות. אך לא כל המצוות הן כאלה]

יום שישי, 21 באוקטובר 2016

עוד על פירוק והבראה של חברות / עו"ד נועם קוריס

פירוק והבראה, חדלות פירעון בחברות / עו"ד נועם קוריס

עיתוי פתיחת ההליכים- בדרך כלל קיימת אופטימיות היתר בחברה. החשש שאם יודו במצב יתרסקו. ספקים יעצרו אספקה. לקוחות ינטשו. יש גם את האינטרסים האישיים של בעלי התפקידים הקיימים. גם הנושים לא בהכרח ממהרים. מחזיקי האג"ח – יש שוק משני להלוואה. הוא יכול להמחות את הזכות. כשאתה בשוק פעיל של הנשייה של אתה לא בהכרח ממתין עד לשעת הפרעון העתידית. הנחיר של אג"ח עולה ויורד במידה רבה לפי הסתברות הפרעון של האג"ח. אם החברה יציבה ודירוג האשראי גבוה יחסית (שגם מתבסס על הסתברות הפרעון), מן הסתם תוכל למכור את האג"ח במחיר יחסית גבוה. אם קניתי אג"ח ב100 והיא מזכה בפרעון של 100 ומועד הפרעון או שנה שנתיים. אני אוכל למכור כיום נגיד ב90, 93. פתיחת הליכים תוריד באופן משמעותי את מחיר האג"ח. אם כבר הנושים נוקטים הליך זה יותר לכיוון של פירוק. 
ניקח כדוגמא את מגה לפני שנה. בקיץ שעבר פנתה לבהמ"ש להסדיר את חובתיה. כעבור כמה חודשים התברר שהיא מתקשה ביישום ההסדר, היא פנתה בשנית, ביקשה להיכנס להליך נוסף לפי סעיף 350. נחזור לקיץ שעבר, לפעם הראשונה. היא פונה ונודה ברבים שהיא בקשיים כלכליים, אך טרם פנתה לבהמ"ש. ברגע שידעו זאת, תגובת הספקים הייתה ברורה – ספקים הפסיקו לספק. מספיק שספק גדול אחד מפסיק זו מכת מוות לחברה. יש הסכמים שונים כמו הסכמי שכירות שברגע שיש פניה לפירוק או להבראה זו עילה למשכיר לבטל את ההסכם לאלתר. עצם קיומה של הזכות מלחיץ מאוד את בעלי התפקידים בחברה. הסכמים כאלו הם לא רק בין משכירים לשוכרים. ספקים רבים כוללים בהסכמים איתם תנאים כאלה. לפעמים יש הגנה של החוק במקרים ספציפים. כיום הקפאת ההליכים מאפשרת (אם בהמ"ש ישתכנע..) למנוע צעדים חד צדדיים כאלה, כמו שנראה בהמשך. כרגע הבאנו זאת כדי להבין את קבלת ההחלטות בחברה.
מציג את מקרה IDB פיתוח מ-2013 כדוגמא לדירוג האשראי. היו שם מחזיקי אג"ח מסוימים שפנו לבהמ"ש וביקשו לפתוח הליך בעניינה של החברה. מה הייתה התגובה בשוק לעצם הפנייה? בדיון הראשון הבקשה לא נמחקה ולא התקבלה. ההליך נותר פתוח עם סעד אחד – מינה מטעם בהמ"ש משקיף לענייני החברה. לא החליף בעלי תפקיד. רק זכאי לשתתך בדינאמיקה בחברה ולחזור ולדווח לבהמ"ש. לא סמכות מחליטה. יומיים אחרי החלטת בהמ"ש חברת הדירוג מעלות קובעת שאין שינוי מיידי בדירוג החברה. אבל אומרת שברגע שיחלו במו"מ להסדר חוב הדירוג יורד לCC  (דרגה אחת לפני חדל"פ). עד פנו הדירוג היה בסדר. השוק קורא כניסה לבהמ"ש בצורה מאוד סקפטית.  
היום יש מגמה מסוימת של תופעה שבה נושים יוזמים הליכי הבראה של חברות. עד עכשיו אמרנו שנושים בדר"כ לוקחים את החברה לפירוק. כרגע הרושם שמדובר בעיקר מחזיקי אג"ח. כלומר פלח מסוים מאוד של נושים. השאלה אם ניתן לצפות שמגמה שכזו תתפתח.
תיקון 18 הוסיף את סעיפים 350יז- 350 כד לחוק החברות. התיקון הזה מתייחס לחברות שפותחות בדינאמיקה של מו"מ לגבש הסדר חוב (תוכנית הבראה) בינן לבין מחזיקי האג"ח. התיקון מ12', הרקע הוא גל חברות בקשיים שהם דווקא חברות גדולות במשק (אפריקה ישראל, דלק נדלן). בתוך הגל הזה התחושה הייתה שמחזיקי האג"ח יחסית חלשים ומפוזרים במו"מ מול החברות. הבינו שלמעשה המשקיעים המוסדיים למעשה משקיעים את הכסף של כולנו. ברקע גם המחאה החברתית.  
סעיף 350יח קובע חובת מינוי מומחה כשפותחים במו"מ לשינוי מהותי בחובות (שיעורי ריבית, דחיית מועד תשלום. לא רק מחיקת חלק מהחוב). החובה מוטלת על נאמני האג"ח (כשמנפיקים אג"ח כל חבילת אג"ח נקראת סדרת אג"ח. לכל סדרה יש תנאים משלה. מועד פרעון שונה, ריבית שונה וכד'. כל סדרה יש נאמן. הוא מנהל את הרישום, הזכויות, הפניות לחברה. הוא מרכז את כל מחזיקי האג"ח). המומחה מוציא דו"ח עבור מחזיקי האג"ח בדבר ההסדר המוצע. המשמעות היא שאם לפני כן יכולה הייתה לחלוף תק' זמן משמעותית שבה חושבים להבריא חברה ומקיימים מגעים פעילים אך בחדרי הדיונים מחוץ לבהמ"ש, כיום מחייבים להגיע לבהמ"ש. זה משנה את התמונה לגמרי. עד עכשיו החברה החזיקה במושכות. עכשיו חייבים לפנות ישר לבהמ"ש. יש חשש שחובה זאת תביא לדחיה בפתיחת המו"מ אבל כרגע קשה לדעת האם חשש זה התממש. יש חריג בתיקון שלבהמ"ש שק"ד שלא למנות מומחה. היו מקרים שבקשו שלא למנות מומחה ובקשו גם שהבקשה תהיה חסויה כדי שהדבר לא יפורסם ויפגע בחברה. 
שינוי נוסף ב13' בעקבות IDB. אידיבי פיתוח הינה חברה פרטית ומוחזקת ע"י אידיבי אחזקות שהיא חברה ציבורית בשליטת נוחי דנקנר (נכון לאותה העת). אידיבי פיתוח הנפיקה אג"ח לציבור ולכן היא חברה מדווחת מכוח דיני ניי"ע, הגם שהיא חברה פרטית. אלו לא חברות יצרניות אלא שולטות בחברות יצרניות אחרות. מקורות ההכנסה של פיתוח ואחזקות הם דיבידנדים מהחברות שבשליטתן ורק כך הן יכולות לפרוע חובות (או בדרך של מכירת החברות). ברגע שחברות למטה לא מצליחות פיתוח ואחקות מתקשות בהחזר החוב. [המרצה מדבר על שיטת השליטה הזו – בקומות/פרמידת אחזקות שהוגבלה בחוק הריכוזיות כדי למנוע מצב שבו אחד מצליח בהשקעה כספית קטנה מאוד לשוט בחברות רבות, כשהציבור מממן את היתר]. בשלב זה מחזיקי אג"ח באידיבי פיתוח רוצים לפתוח בהליך הבראה לפי סעיף 350 ולאפשר להם להציג תוכנית הבראה ללא הסכמת החברה. באותו זמן בקופת החברה מליארד שקל במזומן שאמור להספיק שנה קדימה. הבעיה שהיקף החובות בסה"כ [לא לפירעון מיידי] היה 6 מליארד. מו"מ לא היה אז לא פנו למינוי מומחה. מי שהובילה את המהלך הייתה קרן השקעות בשם יורק. קרן אמריקאית. תוכנית ההבראה מאוד פשוטה – שהמניות יעברו לנושים תמורת החוב (כלפי הבנקים זה לא מעשי אבל לגבי חברות שמחזיקות באג"ח זה רלוונטי). היה ויכוח אם נושים יכולים לבקש הבראה או רק פירוק. יש תקנות שמאפשרות זאת במפורש להגיש בקשת הבראה של ע"י החברה (תקנה 10 לתקנות ההבראה). בהמ"ש דחה טענה זו. ראינו שהעילה של נושה להגשת בקשה לפירוק היא שהחברה חדל"פ. נטען שבקשת הבראה גם היא דורשת שהחברה תהיה חדל"פ ולחברה יש מליארד ש"ח בקופה. כאן הייתה המחלמה הגדולה של הערכות השווי.  טענת אג"ח פיתוח – NAV  שלילי של 1.5 מליארד (חישוב מאזני – נכסים מול התחייבויות). טענת אג"ח אחזקות – DCF  של 0.7-1 מליארד, כשהחברה טוענת לDCF של 1.9-3.3 מליארד (חישוב תזרימי). בהמ"ש נדרש להכריע בין הערכות השווי לגבי מצב החברה. הכנ"ר ורשות ניי"ע הגישו עמדה משותפת שלא חייבים להכריע כעת אם החברה חדל"פ והמליצו למנות מומחה מטעם בהמ"ש. שני הצדדים הודו שבשנה הקרובה יש כסף ואח"כ אין. כלומר יש כאן תחזית לא טובה לדעת כולם, והאפשרות למכירת כלל ביטוח שהעלתה החברה היא רק אופציה. המומחה הוא מעין אקמול, עדיין אין התערבות אגרסיבית. 

יש מגמה של 4 שנים אחרות שבה נושים מושכים חברות לתוכנית הבראה כמו שאמרנו. ראינו שתיקון 18 ממש מחייב זאת. באידיבי הנושים על דעת עצמם קמו ועשו מעשה גם ללא מו"מ. מאז זה קרה עוד פעמים. זו לא הבלחה חד פעמית. פעם אחת בירושלים בנוגע לחברת דואר ישראל. בעקבות זאת מונה משקיף עד שהחברה גיבשה תוכנית הבראה רצינית. המקרה השלישי מהחודש האחרון שטרם נדון – חברת אלון ישראל – הוגשה בקשה מצד בעלי האג"ח. סוברים שאם בעלי השליטה לא יזרימו כספים הברה לא תצליח להתמודד עם החובות. ההצעה שלהם היא שהם יקבלו את מניות החברה. זה מלמד שאידיבי בטוח הוא לא חריג יחיד. עדיןי הכלל הוא יוזמת חברות לפתיחת הליך אבל זה לא מקרה בודד. 

עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב הליכים מול צדדים שלי...
עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צד...
עו"ד נועם קוריס - עיכוב והקפאת הליכים
עו"ד נועם קוריס - חובת האמון הכללית של בעלי מניות ...
נועם קוריס עו"ד - מגע משלים
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת, קרי "חוזים יש לק...
עו"ד נועם קוריס - ס.א.ל
נועם קוריס עו"ד - ניופאן
עו"ד נועם קוריס - עיגולי שמחה
עו"ד נועם קוריס - מד"א
בקשת הרשמה לרכישת דירה חדשה מקבלן / יזם משרד עורכי...
עו"ד נועם קוריס - עמותת ידיד
משרד עורכי דין נועם קוריס - ל.א לאלימות נגד נשים
נועם קוריס -עיגולי שמחה
עו"ד נועם קוריס האגודה למלחמה בסרטן פעילות 2015......
משרד עורכי דין נועם קוריס המלצה עמותת "מגע משלים"
ירידה בכמות העסקאות - מחירי הנדל"ן קורסים...
עו"ד נועם קוריס - "אל סם" האגודה למלחמה בסמים
הקמת חברה בע"מ ורישומה אצל רשם החברות:- משרד עורכי...
עו"ד נועם קוריס - בית השנטי
חוזים משפחתיים / עו"ד נועם קוריס
חוזים מתקדמים- שינוי חוזה בהתנהגות/ עו"ד נועם קורי...
גישות במשפט, דיני חוזים מתקדמים / עו"ד נועם קוריס
חוזים מורכבים בניתוח האקדמיה/ עו"ד נועם קוריס
דיני חוזים מתקדמים - שיעור מאת פרופ' שחר ליפשיץ / ...
כבוד הבריות בפרשנות הרמ"א / עו"ד נועם קוריס
כבוד הבריות בספרות הבתר תלמודית/ עו"ד נועם קוריס
כבוד הבריות וכבוד האדם בהלכה היהודית/ עו"ד נועם קו...
על היחס בין ההלכה והאגדה – עו"ד נועם קוריס
המעולה והמושל בנפשו- פילוסופיה יהודית / עו"ד נועם ...
ההלכה היהודית והאתיקה- בחינה תיאולוגית / עו"ד נועם...
עו"ד נועם קוריס- על הבחינה התיאולוגית של המוסר.......
עו"ד נועם קוריס - משפט עברי- מחלוקת בענין בית דין ...
על חוק הדיינים תשט"ו- 1955- עו"ד נועם קוריס
סדר הדין במשפט עברי/ עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס - עיגולי שמחה
דיני התרופות וחוזים מורכבים / עו"ד נועם קוריס
תוכן החוזה וחוזים מורכבים/ עו"ד נועם קוריס
חוזים מורכבים בניתוח האקדמיה/ עו"ד נועם קוריס
רקע היסטורי על מגמות כלליות בדיני חוזים והמתחים שמ...
עו"ד נועם קוריס ארכיון כתבות ומידע
כבוד הבריות בפרשנות הרמ"א / עו"ד נועם קוריס
כבוד הבריות וכבוד האדם בהלכה היהודית/ עו"ד נועם קו...
היחס בין ההלכה והאגדה – עו"ד נועם קוריס
בין המעולה למושל בנפשו - עו"ד נועם קוריס...
ההלכה היהודית והאתיקה- בחינה תיאולוגית / עו"ד נועם...
ערכים במבחן התיאולוגיה והאתיקה / עו"ד נועם קוריס.....
עו"ד נועם קוריס - מחלוקת בענין בית דין של הדיוטות-...
משפט עברי - סקירה של סוגי מערכות השיפוט...
על חוק הדיינים תשט"ו- 1955- עו"ד נועם קוריס
על סדרי הדין במשפט העברי / עו"ד נועם קוריס
שיטת המשפט העברי – גישה פורמליסטית או אנטי פורמליס...
סדר הדין במשפט עברי

עו"ד נועם קוריס, מאמרים, בר אילן 2016...

יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

מיטיב הנזק -פיצויים על נזקי גוף / עו"ד נועם קוריס

מיטיב הנזק  -פיצויים על נזקי גוף / עו"ד נועם קוריס



תיק אזרחי (י-ם) 782/95 נפתלי איוב נ' הפניקס; בר"ע במחוזי 1968/99. בחוק להטבת נזק מדובר על נזקים כספיים לנפגע,[1] וכאן השאלה האם יכולה להיות הטבת נזק בגוף ע"י איבר. האח התורם אחרי שהציל את אחיו תבע את חברת הביטוח. בבית משפט השלום זכה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ואישר את פסק הדין. למה בעצם שלא נרחיב את היריעה ונאמר שכל מי שתורם כליה לזולתו ידרוש פיצוי מחברת הביטוח שלו? גם נחסך הרבה כסף כשלא נדרשת דיאליזה. בעבר המרצה הגיש תביעה כזו בשם מספר תורמי כליות. הטענות התקבלו בחלקן – נפסק פיצוי של כמה עשרות אלפים בלבד (36 אש"ח). בעליון הערעור של קופות החולים התקבל אך בית המשפט העליון הורה שלא להחזיר את הכסף (ע"א 8447/06 קופ"ח מאוחדת נ' היימן ואח'). חוץ מהשתלות מה עוד יכול להיות הטבת נזק בגופו שאלה.
בכל אופן איך החוק רלוונטי לחישוב נזק? סעיף 2 –
גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב.
החוק מאפשר למיטיב הנזק זכות תביעה ישירה נ' המזיק ומבטחו. התביעה מוגבלת בסכום שהמזיק היה חייב לשלם בגין נזק הגוף – אם לא נדע לחשב לא ניתן לדעת מה התקרה.
יש אפשרות שהמוטב (הניזוק) יכלול הטבת הנזק (של מיטיב הנזק) בתביעתו, יש אפשרות שלא.
חלק מאיסוף הנתונים שלנו הוא למשל שאם אין הפסדי שכר כי המעביד של הניזוק שילם עבורו. עדיף לכלול זאת כי ייתכן שבעתיד המעביד יתעורר ויבקש את הכסף (תלוי בהסכם העבודה).
החוק הראשון שהיינו פותחים הוא כמובן פקודת הנזיקין, אלא שכמעט שאין שם סעיפים שעוסקים בעריכת החישוב.
סעיף 35 שעוסק ברשלנות – התרשלות ללא נזק איננה רשלנות. רק כשנגרם נזק.    
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.



[1] "הטבת נזק" – הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק;

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
עו"ד נועם קוריס  בפייסבוק.