נועם קוריס משרד עורכי דין ומגשרים טל'-077-7060058

טוען...

יום שלישי, 5 ביולי 2016

סקירת אמצעי תשלום ישנים וחדשים/ עו"ד נועם קוריס

אמצעי תשלום ישנים וחדשים/ עו"ד נועם קוריס

ישנים
כאשר מדברים על אמצעי תשלום מדברים על חשבון עו"ש ולא חסכונות או חשבונות סגורים.
ישנן מס' שיטות תשלום המאפשרות לאדם להוציא כסף מחשבונו: שיקים ושטרות, כרטיסי אשראי, העברות בנקאיות, סחר החליפין-סחורה בעין.
המשלם במזומן זוכה בבעלות מלאה על החפץ אותו הוא רוכש
פקודת השטרות [נוסח חדש] תשכ"ד-1963
פקודת השטרות הינה פקודה מנדטורית שהועתקה מחקיקה אנגלית מהמאה ה-19, במהלך השנים בוצעו בה שינויים קלים והיא תקפה עד היום. בגלל שמדובר בפקודה שהועתקה מהחוק האנגלי, שאינם מצטיינים בחקיקה, על מנת להבין את הפקודה יש צורך לקפוץ מסעיף לסעיף.
בפקודה יש פירוט של שלושה הסדרים:
1.         שטר חליפין (סעיפים 3-72).
2.         שיקים (סעיפים 73-84).
3.         שטר חובה (סעיפים 84-90).
שטר חליפין סעיף 3 - שטר חליפין הוא פקודה שנותן אדם לאדם אחר לשלם לו כסף בתאריך מסויים. היסוד של השטר הוא פקודה, זה לא ניתן לשינוי או לסייגים. נוסח הפקודה היא- שלם !
על סמך אדם נותן פקודה לאחר לשלם ? הנחת הבסיס היא שיש ביניהם עסקת יסוד של קניית סחורה או מתן שירות מסוים. הנושה נותן פקודה לשלם סכום כסף מסוים. האדם השני, הוא החייב, כפוף לפקודה הזו. לפי פקודת השטרות על החייב להסכים לפקודה ולגלות רצונו למלא את הפקודה בדרך של חתימה על שטר החליפין. חתימתו של החייב על השטר היא הקיבול בהתאם לסעיף 16 לפקודת השטרות. בפועל, שטר חליפין לא קיים בארץ. אולם הוא קיים במישור הבינלאומי כאשר יבואן הקונה סחורה בחו"ל והיצואן בחו"ל רוצה אישור מהבנק לקבל את התשלום. או אז הבנק בארץ חותם על שטר חליפין את חותמת הקיבול ובהתאם לחתימה זו מספק היצואן את הסחורה.
עפ"י השופט ברק בספרו "מהותו של שטר" ,  לשטר ישנם 3 ממדים:
השטר הוא מסמך סחיר שדיני הסוחרים חלים עליו; השטר הוא חפץ – אשר דיני הקנין הכללים חלים עליו; השטר הוא חיוב, אשר דיני החיובים הכללים חלים עליו.
"...האוחז בשטר-כמשמעות מונח זה בפקודת השטרות-זכאי על פיו רק אם בידו הזכות להחזיק בשטר. קיומה או היעדרה של זכות זו נקבע על פי הוראותיה המיוחדות של פקודת השטרות, ובהעדר הוראות כאלה, או במקום שהן אינן חלות, על פי הדין הכללי הקובע את זכות ההחזקה בחפץ. ...הזכאי להחזקת השטר על פי הדין הכללי  האמור זכאי על פיו גם אם הוא אינו אוחז בשטר, כמשמעות מונח זה בפקודת השטרות, וגם אם הוא לא אחז בשטר בעבר."
שיקים סעיף 73 לפקודה, שיק הוא שטר חליפין. כתוצאה מכך, הסעיפים הדנים בשטר חליפין חלים גם על השיק, בשינויים המתחייבים. בשיק- האדם שנותן את הפקודה הוא המושך והאדם שמקבל את הפקודה הוא הנמשך – הבנק. בניגוד לשטר חליפין, עליו צריכה להיות חתימת החייב-הנמשך בשיק אין הדבר נצרך שכן כבר בפתיחת החשבון מתחייב הבנק לשלם כל סכום שיוצג בפניו (במידה ויש יתרה).גם צ'ק שנכתב בעט אדומה יכובד.
לשיק יש כוח של פסק דין ואפשר על פיו לפתוח תיק בהוצל"פ.  אדם שקונה שיק מהבנק הוא בעליו של השיק והשיק הוא קניינו, בניגוד לשימוש בכרטיס חיוב שהאדם אינו בעל הקניין בכרטיס. אדם יכול להשתמש בשיק בשני אופנים:
1.         הלקוח יכול לרשום שיק עצמי, ובכך הוא נותן הוראה לבנק להחזיר לו כסף שהופקד בחשבון.
2.         הלקוח יכול להעביר את השיק לאדם שלישי לאחר שקנה נכס, ובכך השיק הופך להיות אמצעי תשלום.
האדם השלישי הנפרע שקיבל שיק יכול להשתמש בשיק בשלושה אופנים:
1.         היות והשיק בידיו הוא נקרא גם אוחז ולכן יכול להפקיד את השיק בבנק הנמשך ואז יקבל כסף מזומן.
2.         הפקדת השיק בבנק שלו. הבנק שלו פונה לבנק הנמשך ומבצע פעולת גביה עבור האדם השלישי.
3.         העברת השיק לאדם ד' כאמצעי תשלום, ואז אדם ד' נקרא האוחז ולא האדם השלישי.
            גם אדם ד' יכול להעביר את השיק, כאשר כל אחד כשמחזיק בשיק נקרא אוחז ופקודת השטרות מתייחסת בצורה שונה לכל אחד מהאוחזים והם לא שווים מבחינת כוחותיהם.
השיק עובר מיד ליד כיוון שהתכונה המרכזית של השיק היא הסחירות. השיק הוא מסמך סחיר בניגוד לכרטיס חיוב שהוא כרטיס אישי ולא סחיר. אם אנחנו רוצים לבטל את סחירות השיק אנחנו צריכים לנקוט בטכניקות מסויימות.
לסחירות השיק יש שני מובנים:
1.         המובן הפורמאלי – המסמך סחיר ויכול לעבור מיד ליד.
2.         המובן המהותי – יכול להיות שהמסמך יגיע לידי אדם שיהנה ממעמד מיוחד, מבחינת ההגנות שהוא נהנה מהם, הנקרא "אוחז כשורה".
הבנק הנמשך כפוף לחיוב שבשיק למשך 6 חודשים אולם אין הגבלה על מספר העברות
שיק הוא פקודה ללא תנאי. במקרה כזה יש נטיה לראות בבנק כשלוח של הלקוח-הנושה, משמעות ההגדרה היא שהפקודה היא סופית. במישור היחסים בין הבנק ללקוח משמעות הפקודה היא "שלם !". אסור ללקוח לרשום על גבי השיק שעל הבנק לשלם בתנאי שהלקוח יעשה פעולה כזו או אחרת. ההגדרה של "ללא תנאי" היא משמעותית על מנת ליתן לשיק את האמון הדרוש כדי שיוכל להיות סחיר. הגדרת תנאים בשיק תפגע בסחירותו ולכן השיק הוא ללא תנאי. למרות שקיים חוזה בין הלקוח לבנק, הפקודה מגבילה את החופש החוזי ומחייבת שהשיק ימסר לפירעון ללא תנאי. הלקוח יכול לשלוח בקשת ביטול פירעון לשיק שטרם נפרע.
הפסיקה קבעה שכאשר כתוב על גבי השיק "לפירעון תוך 45 יום" והערות דומות, לא מדובר בתנאי אלא בבקשה מהאוחז שיפרע את השיק בתקופה האמורה אולם הבנק לא כפוף לבקשות אלו ועליו לכבד את השיק גם כעבור התקופה המצויינת בשיק.
למרות האמור, התיר החוק לכתוב מס' תנאים על גבי השיק:
1.         שיק ביטחון.
2.         שיק מסורטט – כאשר מצוייר "קרוס" על גבי השיק, ההתניה היא שהאוחז לא יכול לקבל את הכסף מהבנק הנמשך בעצמו אלא באמצעות הפקדה לחשבון בנק שלו על מנת שהבנק יגבה את הכסף מהבנק הנמשך.
מה עושים כאשר אין תאריך בשיק ? מה על הבנק לעשות כשאר חסר פרט מהותי שכזה בשיק ?
סעיף 3(ד)(1) קובע שהשטר לא נפסל. סעיף 9 קובע שהשטר הוא בעל-פירעון עם דרישה. סעיף 19 קובע שניתן להשלים פרטים.
סעיף 73(ב) שיק מאוחר מדובר בשיק שזמן פירעונו עתידי – שיק דחוי. הפקודה קובעת, לאחר תיקון ישראלי מהדין האנגלי, כי שיק זה יכובד רק לאחר עבור התאריך הנקוב בו.
מה עושים במקרה של שיק מזוייף? אם שילמנו בשיק מזויף שילמנו בנייר חסר ערך, מכאן שלא שילמנו, ומכאן שניתן לדרוש מאיתנו בחזרה את המימכר שרכשנו.
זוסמן קובע בספרו-:"באין חתימה אמיתית-אין מסמך, ובאין מסמך אין סחרות". טענה מעין זו הינה טענה חפצית, כלומר שלא קיים בכלל חפץ כזה לאור הפגם הקנייני שנפל בו. ואם לא קיים חפץ, לא ניתן לסחר אותו, ואם לא ניתן לסחרו – אין זה שטר, שהרי אחד המאפיינים את השטר – זה סחרותו". המרצה מסכימה.
כיום אם מישהו זייף את החתימה והבנק לא בדק את החתימה – בעל החשבון זכאי לכספו עקב רשלנותו של הבנק שלא בדק החתימה.
פס"ד שטאובר נדון עניינה של מערערת (חברה בע"מ) שפקיד שלה זייף את חתימת מנהלה על שקים והבנק המשיב חייב את חשבונה של המערערת בסכומי המשיכות - והמערערת תבעה מהבנק לשלם לה את סכומי השקים שנמשכו כאמור. בית המשפט העליון פסק כי מקום בו ידע לקוחו של הבנק שחתימתו זוייפה והוא שתק ושתיקתו גרמה לבנק נזק - הוא מנוע מלטעון שחשבונו חויב בסכומי השקים המזוייפים. כן נפסק בפסק דין זה כי - "המערערת מושתקת מלטעון כלפי הבנק המשיב שחתימות המשיבה של השקים הנדונים היו מזוייפות, נוכח העובדה שבמשך התקופה הארוכה שבה בוצעו הזיופים  היתה המערערת מקבלת מדי פעם את העתקי החשבון שלה מן הבנק המשיב ללא תגובה על חיובה בעשרות רבות של שקים כאלה שהצטרפו לסכומים ניכרים מאוד ביחס להיקף החשבון כולו" (דברי השופט לנדוי) בית המשפט העליון קבע כי לא רק שתיקה תוך ידיעה ממשית של הזיוף מונעת טענת זיוף אלא גם ששתיקה תוך ידיעה מיוחסת דהיינו ידיעה אשר יכול היה הלקוח להשיגה אילו נהג בזהירות סבירה - יש בכחה להוות השתק. ההגיון בהלכה הנ"ל הינו  - כי אם הלקוח, היה מגלה את אוזנו של הבנק על הזיופים ומעשי המרמה של ביטון, מיד או בסמוך לאחר שנעשו - הבנק היה יכול למנוע את המשך הזיופים - ולא היה ממשיך לקבל הוראות מביטון כל עוד אינן על פי ההסדר המפורט בדף פתיחת החשבון.  בית המשפט העליון חזר, תוך הסכמה, על ההלכה שנפסקה בעניין שטאובר בפרשת:
 עזבון טננבאום נגד בנק לאומי לישראל שבו נדחה ערעור עזבון של לקוחה של הבנק שעובדת שלה משכה כספים מחשבונה ע"י זיוף חתימה על שיקים משוכים על חשבון המנוחה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד הבנק ובית המשפט דחה את הערעור ופסק בעקבות הלכת שטאובר, שכאשר קיבל הלקוח מהבנק במשך תקופה ארוכה את דפי החשבון ובהם חיובים בגין שיקים מזוייפים, ולא הגיב על תוכן החשבונות קיים השתק של הלקוח כלפי הבנק ואין הלקוח יכול לזכות בביטול חיובים בגין השקים המזוייפים - אפילו הבנק התרשל.  פרופ' אהרון ברק, בטרם מונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, התייחס להלכת שטאובר במאמרו "זיוף במשיכת שקים",לדעתו, משפרע בנק לזייפן שיק שחתימת הלקוח בו זוייפה והבנק חייב את הלקוח בסכום השק, כמו בענייננו - נשאלת השאלה האם החיוב הוא כדין. פרופ' ברק מתח ביקורת על עמדתו של כב' השופט ויתקין בפרשת שטאובר לדעתו שני הצדדים התרשלו, הלקוח והבנק - ורשלנותו של הלקוח גדולה היתה מרשלנות הבנק  - ולכן, לדעתו, ההסדר הראוי היה "בהטלת הסיכון על שני הצדדים כמידת אשמתם". דעה מעניינת זו לא הפכה, בינתיים להלכה, כך שאותנו מחייבת הלכת שטאובר.
יורשי אבקסיס נ' דיסקונט תביעה של לקוח, אשר שותפו זייף את חתימתו ומשך מהשותפות כספים שלא כדין, נטען לאשם תורם מצידו של הבנק. הלכת שטאובר חיה ובועטת. ב"מ קבע כי אבוקסיס ויורשיו, מנועים מלעורר טענות ממין הטענות שהעלו בכתב התביעה המתוקן נגד הבנק ולכן דין תביעתם להידחות והכוונה לכל אותן פעולות בחשבון המשותף שנעשו ללא חתימתו של אבוקסיס, פעולות בחשבון המשותף שנעשו תוך זיוף חתימתו של אבוקסיס, ושימוש שלא כדין בכרטיס חיוב של "ויזה".  
קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' מוסטפא בן אחמד עוואד המשיבים, חלפני כספים, שילמו כספים תמורת שיקים בנקאיים מזויפים משוכים על שם המערער. המשיבים תבעו את המערער בתשלום סכום השיקים הן בעילה שטרית והן בעילת רשלנות. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בעילת הרשלנות. מכאן הערעור. בית המשפט העליון פסק: שיקים שלידתם והסבתם בזיוף, אין כוחם יפה כלשהו, ואין רוכשים על-ידיהם או על פיהם כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד. סעיף 41 לפקודת הנזיקין מעביר את נטל השכנוע על שכם הנתבע. כדי להתבסס על הוראת סעיף 41חייב התובע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: האחד, כי הנסיבות הממשיות של המקרה אשר הביא לידי הנזק אינן ידועות לו; השני, כי הנזק נגרם על-ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק נגרם בשל רשלנותו של הנתבע מאשר שזה אירע בהעדר כל התרשלות מצדו. המונח "שליטה" משמעותו, שאין לייחס למישהו זולת הנתבע התערבות פעילה במצב העניינים, שיכלה לגרום או לתרום למה שאירע. משהוכח, שגורם נוסף "התערב" או יכול היה להתערב במהלך העניינים, אין הכלל חל.  כדי להכריע בשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית של בנק בגין כניסתם לשוק של שיקים בנקאיים ריקים שנגנבו ממנו וזויפו כלפי מי שמחזיק בהם, יש לבחון שתי שאלות משנה: האחת - האם בנק יכול לצפות (כאפשרות פיסית) וצריך לצפות (כאפשרות נורמאטיבית), כי התרשלות בטיפול ובשמירה על שיקים בנקאיים תביא לכניסתם לשוק, לזיופם ולגרימת נזק למי שעלול להחזיק בהם? אם התשובה לשאלה זו חיובית, עולה השאלה השנייה, והיא - הקיימים נימוקים של מדיניות משפטית לשלול את קיומה של החובה? בנק, המושך שיק שלו (לאמור שיק בנקאי), יכול לצפות, וגם צריך לצפות, כי התרשלות מצדו בטיפול בשיקים בנקאיים ובשמירתם יכולה להוביל לזיופם, וכפועל יוצא מכך לגרימת נזק לציבור המחזיקים הפוטנציאליים. בנקאי סביר צריך היה לצפות שהשיקים הנדונים במקרה דנן יגרמו נזק ממוני לחלפן כספים, שהרי זה, מטבע עיסוקו, סוחר בין היתר בשיקים, ואך מובן וסביר, כי בהגיע לידיו שיק, הנחזה להיות שיק בנקאי, יתייחס אליו כאל מסמך אמין שווה משקל לכסף מזומן. אין די בהוצאת הוראת ביטול ובהודעה לאיגוד הבנקים, אשר מטבע הדברים מזהירות אך ורק את הבנקים. פרסום הודעה בעיתון, המזהירה את הציבור מלקבל שיקים אלה, ופנייה למשטרה הם שני צעדים אלמנטריים, אשר - לו ננקטו על­ידי הבנק - אפשר שהיו מונעים היווצרות הנזק. עובדת הזיוף אינה מנתקת במקרה דנן את הקשר הסיבתי, שכן הזיוף הוא מעשה צפוי, הנזק הממוני הוא הנזק שיש לצפותו, ואין לדרוש, כי דווקא הנזק המסוים לניזוק המסוים הוא שייצפה שניים הם המבחנים העיקריים לבחינת האשם התורם: (א) האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). (ב) מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. אין זה סביר, שאדם, שאינו יודע עברית, יקבל לידיו פיסת נייר שהוא איננו יודע לקרוא את תוכנה - אך היא נראית לו כשיק בנקאי לא יפנה לאדם שמבין את הכתוב כדי לאשר את תוכנו ויעצום עיניו מלראות ולקרוא, מה גם שכנגד נייר כזה ימסור בידי פלוני סכומי עתק. אף אם שיק נחזה על פניו כתקין וכמשוך על-ידי בנק, הרי כשמדובר בסכומי כסף גדולים, סוחר סביר, אשר יודע את הסכנות הטמונות במסמכים סחירים, עדיין יבחן שיק זה בקפידה אם לא נפל בו פגם  כל אדם סביר, בנסיבות כאלה, יבקש חתמת הסבה של המסב, ומכל מקום יבקש את המסב, שמקבל מידיו סכום כסף נכבד, שיזהה עצמו בדרך נאותה וימסור כתובת להתקשרות כלשהי, שמא תיווצר בעיה (אפילו טכנית ופעוטת ערך) שבעטיה ייווצר קושי בכיבוד השיק ויהא צורך לחזור על מוסר המסמך. ברק ח.פ שירותי מזון בע"מ נ' נחום אורי, אוחנה קרין ובנק דיסקונט לישראל- שטר שחולל והיה חלק ממספר שיקים שהתקבלו אצל התובעת, שעסקה בניכיון שיקים. השיקים נחזו להיות חתומים על ידי נתבעת 2. בימ"ש השלום קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי: התובע נהג ברשלנות עת קיבל שיקים לניכיון בסכומים גבוהים ללא בדיקה מוקדמת לזהותו של בעל השיק, ומבלי לערוך רישום מסודר וביצוע מוסמך של העסקה כדין; נתבעת 2 נהגה ברשלנות כשהסכימה לשמש כ"איש קש" עבור דודה, הנתבע 1, שהיה מסובך בחובות, ונטלה על עצמה סיכון רב עת בחרה לעצום עיניים לנעשה בחשבונה. בנסיבות אלו קיימת לה חובה כלפי צדדים שלישיים, שלהם נגרם נזק כתוצאה מהשימוש, שלא בהרשאה; נתבע 3 הפר חובת האמון המוטלת עליו שעה שהסכים לשמש "אכסניה" לתרגיל איש הקש(איפשר לאדם שבזמנים הרלוונטיים לא היה מורשה חתימה בחשבון לבצע פעולות בחשבונה של הנתבעת 2, מבלי שהיה לו ייפוי כח כדין), לא ביצע מסמוך מסודר ולא שמר מסמכים (לתקופה אשר נקבעה בחוק) שיכלו לשפוך אור בקשר להזמנת פנקסי השקים וקבלתם אצלו (ובכך, גרם לנזק ראייתי לנתבעת 2). במקרה של רשלנות תורמת זו, ביהמ"ש חילק את האחריות. השופט(מנחם קליין) מסתמך על  מאמר של השופט ברק: זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחות (פורסם ב-נבו) ממנו עולה כי אין זה מוצדק להטיל את מלוא הסיכון על הפרט, שעשוי להתמוטט תחת העומס, אלא יש לפזרו על החברה כולה או חלקים ממנה, באופן שכל פרט ישא רק בחלק זעיר ממנו. כדי להשיג מטרה זו ללא התערבות המחוקק יש להטיל את הסיכון הראשוני על אותו פרט במשק שהינו נושא סיכון טוב. נושא הסיכון הנובע מזיוף שטרות הוא הבנק, מכיון שהוא מסוגל לגלגל את הסיכון הסופי על כלל המשתמשים בשירותי הבנק, וזאת בין השאר באמצעות ביטוח מפני זיופים.
שחף ליווי פיננסי בע"מ נגד פרחי- התובעת שעוסקת במתן שירותים פיננסיים לרבות ניכיון שיקים  הגישה לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל שטרות בחתימת הנתבע או בהסבתו . הנתבע הכחיש את חתימתו על כלל השיקים שהוגשו לביצוע בהם מופיעה חתימתו כמושך השיק או כמסב, למעט 5 שיקים לגביהם טען, כי אכן מדובר בחתימתו כמושך אלא שמדובר בשיקים שנגנבו ממשרדו. בית המשפט פסק כלהלן: על פי פקודת השטרות חזקה לכאורה על אוחז בשטר שהוא אוחז בו כשורה. מכאן שככלל, נטל ההוכחה בתביעה על פי עילה שטרית מונח לפתחו של הנתבע לטעון לסתירת חזקה לכאורית זו. יחד עם זאת מונה סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש], רשימת מקרים בהם מוחלפת חובת הראיה. כאשר מכחיש הנתבע את החתימות שעל השטר, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר. שיק גנוב, אינו עומד בהגדרת "הוצאה" כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת השטרות הקובע: "הוצאה" – מסירה ראשונה של שטר או של שטר חוב, כשהם שלמים בצורתם, לאדם הנוטל אותם בתור אוחז" .על הטוען לפגם בזכות לקניין, או להעדר הוצאה או מסירה  לבסס תשתית עובדתית ולהוכיח את הנסיבות המעידות על גניבת השיקים. ככל שהדבר נוגע לשיקים שהנתבע טוען שנגנבו ממנו, הנטל להוכיח את טענתו זו מוטל עליו. בנסיבות העניין, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הוא שהסב את השיקים לתובעת ומכאן שלא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום השיקים.
סיטואציות אפשריות
שיק של חברה – היעדר חתימה של אחד משני המורשים משמעו זיוף השיק. לבנק יש מסמכים ובהם דרך החתימה של החברה . שיק מזויף אין לשלם.
זיוף חתימת מושך – זה הזיוף הקלאסי, ואין הנייר שווה במאומה, ולכן הבנק לא ישלם.
שיק חתום בלנקו, שפרטיו הוספו ע"י המוצא הישר – אם נראה תקין על פניו הבנק ישלם.
שיק שחתימת היסב זוייפה – השיק הוצא כדין, נראה תקין, הבנק ישלם.
שיק מזויף שנרכש ע"י הבנק – שיק מזויף הינו נייר לבן חלק, אבל כאן המדובר בעל מקצוע – בנק – שאם לא שם לב לנושא, יהיה מנוע מלטעון כלפי התשלום שביצע (שטאובר בצירוף רשלנות מעוואד).
חוק כרטיסי חיוב חוק אשר עוסק בשימוש בכרטיסי אשראי וכרטיסי חיוב. החוק מגדיר סוגיות שונות הקשורות בשימוש בכרטיסי אשראי, לדוגמא – מתי ניתן להפסיק חיוב בכרטיס אשראי בהעדר תמורה, מהו היקף אחריות הלקוח לתשלומים בגין שימוש בכרטיס אשראי שנעשה שלא כדין וכדומה. פרק העונשין בחוק מגדיר מספר עבירות בכרטיסי אשראי אשר הינן עבירות פליליות שמאסר בצידן.
סעיף 16 לחוק עוסק בגניבת כרטיס אשראי. על פי סעיף זה, אדם אשר מחזיק או נוטל כרטיס חיוב ללא הסכמת הלקוח, וזאת בכוונה להשתמש בכרטיס או לאפשר לאחר להשתמש בו, מבצע עבירה פלילית שדינה מאסר שלוש שנים. סעיף 16(ב) מוסיף וקובע כי חזקה על אדם אשר מחזיק או נוטל כרטיס חיוב ללא הסכמת הלקוח כי הוא מתכוון לעשות בכרטיס שימוש שלא כדין. במקרים אלה, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הנוטל/המחזיק.

סעיף 17 לחוק, אשר כותרתו הינה "הונאה בכרטיס חיוב", עוסק בעבירת ההונאה בכרטיסי אשראי. הונאה בכרטיסי חיוב הינה עבירה נפוצה אשר יכולה להתבצע באופנים רבים ומגוונים. על פי החוק, אדם אשר משתמש בכרטיס אשראי בכוונה להונות עלול לרצות מאסר של עד שלוש שנים בפועל. במידה ועבירה זו נעברה בנסיבות מחמירות, הרי שעונש המאסר בגינה יכול להגיע עד חמש שנים.
יש יחסים חוזיים בין לקוח לבין חברת האשראי והוא נעשה באמצעות הבנקים. כמו כן יש יחסים חוזיים בין ספק סחורה לבין חברת האשראי.  מרגע קבלת הכרטיס מתחילה ההתקשרות. המשך ההתקשרות יכול להיות בע"פ. בעקרון הכרטיס אישי. ניתנה לאחר בהסכמה גם היא אסורה בעקרון לפי ההסכם עם חברת האשראי. המחוקק קובע שיש לשמור על הכריס בזהירות סבירה, כמו למשל לא לשמור איתו את הקוד.
במצב של אובדן כרטיס – יש להודיע וחיובים שנעשו לאחר מכן – החשבון של הלקוח לא מחויב וחברת האשראי סופגת זאת.
מתי בנק לא צריך לשלם, למרות שנעשה שימוש בכרטיס האשראי?
ס' 10 לחוק כרטיסי החיוב- קובע מתי חברת האשראי באמצעות הבנק לא צריכה לשלם- ב- 2 מקרים: הנכס נרכש בעסקה לא סופק למרות שחלף מועד ההספקה או שהלקוח ביטל את העסקה.  בפועל מבקשים לקבל הודעה מבעל העסק שלא סיפק את הסחורה, ומערימים קשיים בניגוד לחוק. כרטיס אשראי הוא לא הילך חוקי בחוק בנק ישראל. כל השאר הם אמצעי תשלום מוסכמים. לכן עסק לא חייב לקבל אשראי. או יכול להתנות שרק בעסקה מעל סכום מסוים.
אמצעי תשלום חדשים
אפליקציות, שיק אלקטרוני/דיגיטאלי, פייפאל, ביטקוין.
היום בנקים באפליקציות מאפשרות להפקיד צ'ק שלהם בלי ללכת לבנק. סכום הצ'ק להפקדה בדר"כ מוגבל.
צ'ק ללא נייר: לאומי משיק תוכנית ללקוחותיו לסכום של 10,000 ₪ לפיו: הלקוח יזין פרטיו בכניסה לאפליקציה, ולאחר מכן ימלא את שם המוטב, הסכום לתשלום, תאריך הפרעון. האפליקציה תשגר למקבל השיק התראה ביום ההפקדה כי ממתין לו שיק לאישור. הלקוח יקבל תזכורת 4 ימים לפני מועד הפרעון שעליו לפרוע את השיק שנתן. הנושא הועבר להחלטת בנק ישראל, שלפי תקנותיו אין אפשרות של סליקה דיגיטלית ועל הבנקים לשמור עותק פיסי שלהם, אם המדובר בשיק מבנק אחר.
צ'ק בקליק (בפועלים): המדובר באפשרות העברת כספים עד 2000 ₪, ללא צורך בפרטי חשבון המקבל באמצעות מספר טלפון ושם בלבד. תוקף הצ'ק בקליק הוא 30 יום.
ארנק פועלים (בפועלים) – לשלם לאנשי קשר בטלפון ם בלי שיש לך פרטי חשבון.
המחאה אלקטרונית/דיגיטאלית:
יתרונות
•         הקלה בהעברת כספים בין לקוחות, כמו העברת כספים לאנשי קשר בנייד.
•         השיק הדיגיטלי לא ניתן לזיוף או להסבה.
•         הבנק יכול לדעת בכל עת היכן השיק נמצא.
•         השירות יינתן בחינם ללקוחות לאומי אם ישתמשו באפליקציה בסלולר.
•         עלות ההפקדה המתוכננת להיום זהה לעלות הפקדת שיק פיסי.
•         הוזלה של העלויות למשתמשים.
•         ספק אם השיק הדיגיטלי עונה להגדרה המסורתית של שיק.

תשלום באמצעות פייפאל: מספקת שירותי תשלום באמצעות האינטרנט, שמאפשרים לשלוח תשלום לכל אדם שיש לו חשבון פייפאל. אין המדובר בעסק שמעביר כספים ואין לעשות בו שימוש להעברת כספים לצד ג'. שירות בגין רכישת מוצרים, פייפאל אינה מעונינת ליטול על עצמה חבויות ואחריות לכן היא קובעת כי היא לא נושאת באובדן רווחים או כל נזק שהוא בין בעצמה, חברות מסונפות לה, דירקטורים ובעלי משרה. היא מציינת ששירותיה אינם שירותים בנקאיים, היא אינה פועלת כנאמן, אלא רק במסגרת סוכן, ונאמן משמורת. וכן כי אין לה שליטה על המוצרים או השירותים המשולמים באמצעות שירותיה. היא אינה מבטיחה את זהות המשתמש או כי קונה/מוכר ישלימו את העיסקה. הרעיון הוא שפרטי החשבון שלך לא עוברים לעסק במדינה שאינך יודע מהי רמת אבטחת המידע שלו, אלא נמצאים רק בפייפאל שמאובטחת היטב.  במידה ומתקשר בעיסקה לא בחר שיטת תשלום מועדפת, פייפאל תפעל לפי הסדר הבא: יתרה, העברה מידית מחשבון הבנק, כרטיס חיוב, כרטיס אשראי, המחאה אלקטרונית. במידה והמשלם אינו רוצה להשתמש ביתרה שלו, עליו למשוך אותה לפני ביצוע התשלום. היכולת לקבל תשלום מארץ לארץ משנה, ויש לבדוק זאת. כאשר נשלח תשלום באמצעות פייפאל  המקבל לא חייב לקבל זאת. כל תשלום שלא נדרש או שנדחה יוחזר ליתרת המשלם או לשיטת התשלום המקורית. הביצוע יהיה תוך 30 יום מהמועד שבו יזמו את התשלום.
סיכונים: בחשבון עלול להתבטל במועד מאוחר, כפוף להכחשת העיסקה, ביטול או תביעה. כלומר התשלום עלול להתבטל אחרי שסופקה הסחורה או השירותים שניתנו. קיימת אפשרות לסגור או להגביל את הגישה לחשבון הפרטי או לשיטת פיפאל עצמה אם העוסק הפר את ההסכם, או את מדיניות השימוש הנאות של פייפאל. ניתן להקטין סיכון ביטול החשבון ע"י עמידה בקריטריונים שנקובים בהסכם. אחד העקרונות הוא להבין ולציית לכל החוקים והתקנות במדינה בה הספק פועל.
הגנת הקונה: סעיף 7 להסכם קובע כי הקונה יהיה מוגן ולא חייב בתשלום אם לא קיבל את הפריט או שהוא שונה משמעותית מהמוסכם. (קנית ספר וקיבלת אריזה ריקה.)
תנאים לקבלת הגנת הקונה: שולם מלוא הסכום של הפריט בתשלום אחד מחשבון הלקוח. פריטים שנקנו במספר תשלום אינם זכאים. יש לפתוח "מחלוקת" תוך  180  מהתאריך בו בוצע התשלום. על החשבון להיות במעמד תקין. לא התקבל החזר שקשור לקניה שכזו ממקור אחר. במידה והנך זכאי להגנת הקונה, ופתחת מחלוקת, פייפאל תפסוק לטובתך במחלוקת (בתביעה) ותחזיר לך את מחיר הקניה המלא של הפריט ואת עלויות המשלוח המקוריות. בתביעה על שוני בפריטים-עליך לשלוח על חשבון בחזרה את הפריט ולספק הוכחת מסירה. אין כאן אחריות כמו של חברת אשראי. אם אין להם איך לגבות מהמוכר זו בעיית הקונה. אם יש להם יכולת – דרך חשבון הפייפאל של המוכר או חשבון הבנק שלו – הם גובים משם. מנגד, לדעת המרצה, יש לקונה הרבה יותר טענות הגנה מאשר מול חברות האשראי.
הגנת המוכר: סעיף 9 לחוזה ההתקשרות דן בהגנת המוכר, ומציין תנאים מיוחדים לישראל ולטורקיה. התנאים הכללים הם: ההגנה תחול במקרים של עסקה בלתי מורשית או פריט שלא התקבל. סעיף 9 מונה את דרך המשלוח , הוכחתה ודרישות מנהלתיות נוספות. עסקאות שאינן זוכות להגנת המוכר הן: הכחשת עסקה במובן של תיאור שונה משמעותית מהתיאור. פריטים לא מוחשיים כולל מוצרים דיגיטליים ושירותים. ופריטי שנמסרים בנקודת מסירה. פריטים שאינם נשלחים לכתובת המקבל (שליחים בשירות הקונה).
מחלוקות עם פייפאל:
•         עד לסכום של 10,000 דולר, קיים סעיף בוררות. צד הבוחר בבוררות יזום אותה באמצעות מרכז הבוררות הבינלאומי שבסינגפור.
•         לגבי בוררות שלא דורשת נוכחות של אחד הצדדים היא תנוהל באינטרנט או בטלפון, בכפוף למשלוח מסמכים. ניתן יהיה לשלוח את פסק הבוררות לכל בית משפט בתחום השיפוט הרלבנטי.
•         כל תביעה ומחלוקת , שלא הופנו לבוררות, תידון בבית משפט הממוקם בסינגפור או באזור מגוריו של הנתבע. הדין שיחול הוא הדין הסינגפורי בכל מקרה, שחל גם על מכלול החוזה.
•         תביעות שהוגשו שלא לפי הוראות החוזה – מהוות הפרת הסכם ומזכות בשכ"ט עו"ד עד לסכום של 1000 דולר, אא"כ היא תימשך במיידית אחרי הודעת פייפאל למגיש על הפרת ההסכם.
פעילויות אסורות:
•         במסגרת תנאי החוזה,מתחייבים המשתמשים שלא לעשות פעולות המוגדות כאסורות, ביניהן:
•         להפר חוקים, תקנות. עיסקאות בסמים נרקוטיים, סטרואידים או אביזרי לוואי לסמים. אין לקדם או לסייע להשתתף בפעילות בלתי חוקית. אין לעשות עיסקאות בפריטים גנובים, אין לקדם שנאה אלימות חוסר סובלנות על רקע גזעי או ניצול כספי פשע. אין לעסוק בפריטים המפרים סימנים מסחריים, זכויות יוצרים/קנין, או זכויות, אין לעשות עיסקאות בשירותים מסויימים בעלי אופי מיני וכן בתחמושת או בכלי נשק.
•         אין לעשות עיסקאות הקשורות לתמיכה בהונאות פירמידה, פונזי הונאות ממון אחרות, מכירת המחאות נוסעים הו הוראות כספיות, המרת מטבע.
פעילויות המצריכות אישור:
•         איסוף תרומות של ארגון צדקה, סחר בתכשיטים, מתכות יקרות ואבני חן, מכירת מניות, אגרות חוב ניירות ערך אופציות חוזים עתידיים או מתן שירותי נאמנות.
•         וכן חברות תעופה ומפעילים של שירותי טיסות שכר/סילון/מונית אווירית, מכירת משקאות אלכוהוליים, סיגריות אלקטרוניות, מכשור רפואי במרשם, הימורים לסוגיהם(סוסים, כלבים, כרטיסי הגרלה) כולם במידה ובסמכות שיפוט שבהם פעילויות כאלה מתבצעות, הן מותרות כחוק.

ביטקוין: מטבע ממוחשב ומבוזר.  מטבעות הביטקוין נשמרים באמצעות תוכנה המכונה "ארנק" הנמצאת במחשב מקומי או על שרת מרוחק. התוכנה מאפשרת לשמור את המטבעות, לסחור בהם או לקנות באמצעותם. מערכת הביטקוין, בהיותה מערכת מבוזרת, אמורה להבטיח שהתשלומים יתבצעו באופן תקין כך שסכום שהועבר בתשלום אכן נגרע מארנק המקור. במספר אתרים ניתן להמיר מטבעות שונים לביטקוין. הביטקוין, להבדיל ממטבעות "מסורתיים", אינו מופק או מנוהל על ידי ממשלה או בנק מרכזי של מדינה כלשהי. הביטקוין מבוסס על ניהול מבוזר באמצעות מנגנוני קריפטוגרפיה ורשת תקשורת עמית לעמית הביטקוין מאופיין בתנודתיות קיצונית. ב-29 בנובמבר 2013 הוא נסחר בשווי של 1,186.03 דולר (ארצות הברית), כמעט כמו מחיר אונקיית זהב באותו זמן (1,247 דולר לאונקייה) ובתחילת דצמבר 2013 ירד ל-750 דולר.  בשורה הסופית לא מדובר בכסף פיזי אלא וירטואלי, ששויו תנודתי מאוד. אפשר לקנות דרך האינטרנט או ליצור אותם בעצמך באמצעות פתרון אלגוריתמים מול ההנהלה אבל מדובר במשימה מאוד קשה. התשלום חשוף לכולם ולא ניתן להסתירו. 
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

סודיות בנקאית/ עו"ד נועם קוריס

סודיות בנקאית/ עו"ד נועם קוריס

ד"ר פלפל הגדירה את חובת הסודיות כ"חובתו של הבנקאי שלא לגלות לצד ג', שאינו מוסמך, מידע המגיע אליו במסגרת עסקיו עם לקוח. לקוח לעניין שמירת הסודיות הוא אדם שיש לו חשבון בבנק".  חובת הסודיות אותה חב הבנק ללקוח משתרעת על כל מידע שהגיע לידי הבנק בכשירותו ככזה, והיא נמשכת וחלה גם לאחר סגירתו של חשבון הבנק, לגבי ידע שהגיע לידי הבנק בתקופה שבה החשבון היה פעיל(צבאח) הזכות לסודיות היא של הלקוח, לא של הבנק. אין הגדרה מדויקת להיקפה של זכות הסודיות, ועל כן קשה לעיתים לומר בוודאות, האם מידע מסוים מצוי במסגרתה של חובת הסודיות, וכל מקרה חייב להידון לגופו. לחובת הסודיות קיימים מספר יוצאי דופן, הן במשפט המקובל והן אצלנו.
במשפט האנגלי, מקורה של חובת הסודיות משתמעת מן ההסכם.  חוק הבנקאות  באנגליה קבע מפורשות כי כל אדם, המבצע תפקיד על-פי חוק הבנקאות ומקבל מידע בהקשר לעיסוקים אחרים של אדם אחר, וכן כל אדם שהשיג מידע כזה ישירות או בעקיפין מאדם שקיבלו, אינו רשאי לגלות את המידע, אלא אם כן ניתנה הסכמת האדם אשר בקשר אליו הושג המידע. איסור מסירת המידע אינו חל לגבי מידע אשר בתקופת הגילוי הנטען היה כבר ידוע לציבור ממקורות אחרים. כל המגלה מידע כזה עובר עבירה שדינה מאסר שנתיים וכן קנס. גם חוק הבנקאות האנגלי קבע חריגים ברוח הפסיקה אשר קדמה לו.  בארצות הברית המצב המשפטי הוא דומה. הגישה הרווחת היא כי בין הבנק ללקוחו קיימת חובת סודיות וכי הבנק אינו רשאי לגלות פרטים בדבר מערכת יחסים זו לצדדים שלישיים. יחד עם זאת, היקפה של החובה והחריגים לה אינם ברורים, והם משתנים  ממדינה למדינה בתחום ארצות הברית (צבאח) 
בפסק-דין בעניין סקולר ביקשו המבקשים כי יורשה להם (או לבאי-כוחם) "לבדוק ולהעתיק כל  רישום  שבספרים  בנקאיים" המתייחסים לחשבונות אשר התנהלו בשלשה בנקים על-שם המנוח, על שמו ועל-שם המשיבה מס' 1, או על שמו ועל-שם  המנוחה, וזאת על רקע סכסוך ירושה. המשיבים התנגדו ואת נימוקיהם השתיתו על סעיף 15א' לפקודת הבנקאות (נוסח חדש) ועל חוק הגנת הפרטיות.
"מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו  נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות… בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית, ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו. אולם חובת הסודיות לא נתפשה כחובה מוחלטת אלא יחסית."
כלומר, האינטרס הציבורי מחייב את פרשנות החוזה בין הצדדים, כחוזה המעניק חובת סודיות. גם לפי כב' השופט חשין מדובר בחיוב חוזי.
סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, 1981, דן ב"הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבע בהסכם מפורש או משתמע". בעניין סקולר קבע כב' השופט גולדברג כי:
"איפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, הם שמחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי, וליצוק  תוכן חדש בסעיף 39 לפקודת הראיות. החיסיון שיש ליתן לבנק לאחר חוק הגנת הפרטיות, הוא "תוצאה טבעית ממהותו של העניין" (כאמור ב-ב"ש 298/86, 368 הנ"ל)…. אולם יש שחיסיון זה מתנגש עם ערך חברתי וחיוני אחר של עשיית משפט צדק."
ואילו כב' השופט חשין באותו פסק-דין קבע:
"… בא  חוק הפרטיות, נתלווה לאותה חובת סודיות שהיתה כבר בנמצא,  והקיף אותה בהגנות נוספות ובשאר הוראות שבאו לחזק אותה סביב-סביב. מאז חוק הפרטיות דין הוא בישראל, שפגיעה בפרטיות - ובה הפרת חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם - אין היא אך גדר הפרת חוזה: רואים בה עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק), וכן מהווה היא עבירה שעונשה בצידה... עד חוק הפרטיות איפוא, בנק שהפר חובת סודיות כלפי לקוחו נתחייב  בהפרת  הסכם (ואולי  אף בעוולת רשלנות), ואילו מאז חוק הפרטיות חייב הבנק בעוולת נזיקין לעצמה, ורואים אותו כמי שעובר עבירה פלילית."
פרשת צבאח מדובר בבנק שהיו לו שני לקוחות - חברת בניה "כוכב השומרון" והלקוחות האחרים היו זוגות צעירים. הזוגות הצעירים קיבלו משכנתא מהבנק כדי לקנות מחברת הבניה. חברת הבניה נקלעה לקשיים כספיים והבנק עזר לה בהלוואות. הבנק לא הפעיל את חובת הנאמנות ולמעשה למרות שידע על מצבה של חברת הבניה, לא מצא לנכון לעדכן את הזוגות הצעירים שלקחו ממנו משכנתא עבור קניית בתים מאותה חברת בניה. נקבע, עובדתית, כי עסקי החברה נוהלו במרמה והבנק ידע זאת, כאשר הוא נתן את ההלוואה - מצב החברה היה רעוע והיתה סכנה רבה ומוחשית כי החברה תתמוטט ולא תוכל להקים את הדירה אשר הרוכשים רכשו. בסופו של דבר, תחזית זו התממשה. הרוכשים תבעו את הבנק, כשהעילה העובדתית היתה, כי הבנק לא גילה את מצב החברה עת נתן את ההלוואה. כלומר, עילה נזיקית בשילוב עם סעיף 12(א) לחוק החוזים. בפסק-הדין בבית-המשפט המחוזי טענת הרוכשים התקבלה, ועל כך הוגש ערעור. הנשיא שמגר קובע פוזיטיבית כי מערכת היחסים בין הלקוח לבין הבנק היא מערכת של יחסי אמון. מחובת הנאמנות הזו נגזרות חובות שונות ונוספות, ובין היתר: חובת הגילוי וחובת הסודיות. דא עקא, חובת אמון זו, באותו מקרה, היתה משולשת ומתנגשת:
חובת גילוי כלפי הרוכשים: הבנק אשר ידע את מטרת ההלוואה וידע על הבעיה אשר קיימת בחברה הקבלנית, היה צריך לומר לרוכשים כי החברה על-סף התמוטטות, ועלולה לא לעמוד בהתחייבויותיה. אחד הנימוקים אשר צויינו הוא כי מדובר בהלוואה למשכנתא, אשר מעצם טיבעה בית-המשפט שם דגש רב יותר על ההגנות שראוי להעניק ללווה.
כוכב השומרון: גם כלפי החברה הקבלנית חלות חובות על הבנק, שכן גם היא לקוח של הבנק והוא מחוייב בחובת סודיות המונעת ממנו לגלות מידע אשר הגיע אליו במסגרת יחסי בנק-לקוח. הידיעה כי מצב החברה קשה היתה ידיעה מן הסוג הזה. יתרה מכך, כמי שחב חובת נאמנות לחברה, היה צריך הבנק לנסות לא לגרום לה נזק. אם יש סיכוי כי החברה תתאושש מהקשיים, אם הבנק יודיע על מצבה - הלקוח הראשון אשר ידע זאת יביא, בעצם, לסתימת הגולל על סיכויי החברה להתאושש.
אינטרס הבנק: מלבד האינטרס של השניים הנ"ל, גם לבנק קיים אינטרס. הוא נתן הלוואה לחברה וברצונו לקבל את כספו חזרה. במידה והחברה תתמוטט, הסיכוי כי יקבל את ההחזר קטן, אך במידה והרוכשים יקנו דירות - לא זו בלבד שגדל הסיכוי כי החברה לא תתמוטט, אלא שהבנק יקבל החזרי כספים מהרוכשים.
לאחר שהותוו חובות הנאמנות ונבדקה היקפם - בית-המשפט קובע כי היה על הבנק לגלות לרוכש שהוא נמצא בניגוד אינטרסים. במצב כזה, יתכן והרוכשים היו עורכים בדיקה נוספת.
התוצאה אליה הגיע בית-המשפט בעקבות אי-הגילוי, ולאחר שמצא כי הבנק הפר את חובת האמון, הוא רואה את הסכמי ההלוואה מכוחם צבאח לוו כספים, כהסכמים בטלים. נקבע כי הלווים אינם צריכים להחזיר את ההלוואה אשר לקחו. אמנם הדבר היה בכפוף לכך כי זכויות הרוכשים בדירות עברו לבנק, אך אופרטיבית חשוב לראות כי התוצאה מרחיקת לכת.
בשולי פסק-הדין מזכיר השופט שמגר, את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה:
"בענייננו עולה מן הראיות שהיו בפני בית-המשפט המחוזי, כי גילוי ניגוד האינטרסים מצידו של הבנק למשיבים במועד נטילת ההלוואות, היה מביא לעריכת בדיקה נוספת מטעמם, אשר יכול שהיתה מביאה אותם לידי מסקנה, כי אל להם לשים את כספם על קרן הצבי. כזכור, בית-המשפט המחוזי קבע כי: '... בענייננו הבנק ידע על מצבה הרעוע של כוכב השומרון (ובהמשך הוא עצמו פתח בהליכים שזירזו את פירוקה). בנסיבות אלה, עריכת הסכמי ההלוואה הנ"ל מבלי לגלות לתובעים את ידיעותיו על מצבה של כוכב השומרון אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב.' אני סבור כי גישה זו מרחיקת לכת ואינה מאזנת כיאות בין החובות השונות המוטלות על הבנק, שכן גילוי מלא בנסיבות כגון אלה עומד בסתירה לחובת הסודיות ביחס לכוכב השומרון (ואולי אף בניגוד לחובת האמון שהבנק חב אף ביחס אליה). יחד עם זאת, יישומו של סעיף 12(א) במקרה דנן מחייב את הבנק בגילוי העובדה שבעסקה זו הוא נתון במצב של ניגוד אינטרסים, בדרך שהוסברה והודגמה לעיל. מכיוון שהמערער לא נהג בדרך זו, רואה אני לאמץ את התוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיה יש להצהיר על בטלותם של הסכמי המשכנתא וכן להצהיר כי לא חלה בגינם כל חובת תשלום. כל זאת בכפוף לכך שהמשיבים יעבירו את זכויותיהם, בדירות, על-פי ההסדר, לידי הבנק." כלומר, השופט שמגר מאזכר את הצורך בקיומו של קשר סיבתי. הדבר עשוי להיות "פתח מילוט" מפני יישום גורף של הלכת צבאח. שכן, לא די כי הבנק נמצא בניגוד אינטרסים כאשר הוא לא מגלה אותו ללקוח כדי להביא לתוצאה של אותו פסק-הדין, אלא צריך לבחון את הקשר הסיבתי בין התנהגות הבנק (לוּ היה מודיע על ניגוד האינטרסים) לבין התנהגות הלקוח (אשר היה מגיע למסקנה שלא לשים את כספו על קרן הצבי).
יש לזכור, עם זאת, כי חוק הפרטיות אינו מגן על ענייניה של חברה. סעיף 3 שבו קובע מפורשות כי לצרכי סעיף 2(8) - תאגיד אינו בגדר המונח "אדם".
סעיף 15א לפקודת הבנקאות, קובע כי: לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות , אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצרכי תביעה פלילית, או אם הידיעה או המסמך נתקבלו מתאגיד בנקאי - בהסכמתו. העובר על סעיף זה או על הוראת סעיף 6(5), דינו - מאסר שנה או קנס 10,000 לירות."

בית-המשפט קמא קבע, בפרשת סקולר האמורה, אין מדובר כאן על סודיות מידע של לקוחות הבנק שבידי הבנק. הסעיף מבטיח סודיותו של מידע שבנק מסר לבנק ישראל. פטור  מחובת הסודיות ניתן בשתי הזדמנויות: כאשר נגיד בנק ישראל סבור שהדבר דרוש לצרכי תביעה פלילית או כאשר בנק, שממנו התקבל המידע, נתן הסכמתו לגילוי המידע. באת-כוח המשיבים טענה, כי מדובר כאן בהסכמתו של הלקוח למסירת מידע על-ידי הבנק. לפירוש זה אין אחיזה לא מבחינת לשונו של החוק ולא מבחינת תכליתו. לדעת ד"ר פלפל, העליון התייחסו בכך רק לידיעות ולמסמכים שהגיעו מכוח פקודת הבנקאות, אך לא לידיעות ולמסמכים שהגיעו מכוח חוק הבנקאות. בעוד פקודת הבנקאות מסדירה את היחסים הפנימיים בין הבנקים, חוק הבנקאות דן, בין היתר, בפעולות משפטיות אשר בנק יכול לבצע למען לקוחותיו. מכאן ,  שסעיף 15(א) לפקודת הבנקאות כולל שני עניינים: האחד הסדרת היחסים שבין הבנקים ובנק ישראל, ואילו האחר דן, בין היתר, גם בסוגי פעולות שירות שאותן מספק בנק ללקוחותיו, כשחלק זה של סעיף 15(א) טרם נדון בפסיקה.  אשר לפקודת הראיות  זו קובעת בסעיף 39  בה כי: בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין בהליך משפטי, לצוות שהמבקש יהא רשאי, לצורך אותו הליך, לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספר הבנקאי. צו לפי סעיף זה אפשר שיינתן בלי להזמין את הבנק או כל בעל דין אחר או לאחר שהוזמנו, והצו יומצא לבנק שלושה ימים תמימים לפני הזמן שבו יש לקיים את הצו, זולת אם הורה בית-המשפט הוראה אחרת".
ד"ר פלפל מספר חריגים חקוקים לחובת הסודיות,
חריג ראשון:  חריג העניין לציבור
חריג זה כולל בחובו איזון פרטני בין האינטרס הציבורי שבגילוי (וזאת בהעדר חובה בדין הכופה את גילוי המידע) לבין האינטרס של הלקוח בשמירת הסודיות.[1] לא כל עניין המסקרן את הציבור או מעניין אותו ייכלל כאן, אלא רק עניין שיש בו תועלת של ממש לציבור.[2] מהו אותו עניין ציבורי ובאילו נסיבות הוא מתקיים? ההכרה בקיומו של אינטרס ציבורי כרוכה בהשוואה מסוימת בין טובת הכלל ובין טובת הפרט שלגביו מתבקש הגילוי. רק כאשר שיקולים ערכיים מצביעים על כך שטובת הכלל מצדיקה את הפגיעה בזכויות הפרט, אפשר להצדיק את הגילוי.[3] 
כך למשל בפש"ר (ת"א) 590/97[4], שם קבע בית המשפט כי קיים  אינטרס ציבורי להתחקות אחרי כל המידע והמסמכים שנתבקשו על ידי מנהל מיוחד של חברות המצויות בפירוק, ואשר נוגעים לפעילותן הבנקאית של חברות אלה. משכך, חובת הגילוי בה חייב הבנק כלפי החברות המפורקות בתוקף מעמדן כערבות לחובות חברה צד ג', גוברת על חובת הסודיות כלפי אותה חברה, בתוקף מעמדה כלקוחה של הבנק. פרשה נוספת ומעניינת הקשורה לנושא זה היא החשיפה העיתונאית בדבר פניית הרמטכ"ל לבנק, שעות ספורות לאחר חטיפת שני החיילים ללבנון, לשם מכירת כל תיק ניירות הערך שלו, גרמה לגלים תקשורתיים ניכרים. הידיעה ידעה לספר בדייקנות מופלאה את שעת פנייתו לבנק, את זהות הסניף בו מנהל הוא את חשבונו, ואת שווי תיק ניירות הערך שלו במועד הבקשה למכירתו. מבלי להתייחס לידיעה מבחינה ערכית – לאומית, ברור בעליל כי פרסומה גרם לפגיעה חמורה בפרטיותו, ולפריצה חמורה בחומת הסודיות הבנקאית.[5] הזכות לפרטיות הנה עקרון בסיסי , אשר הוכר גם כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.  הבנק מצדו הכחיש כי ההדלפה נעשתה על ידו והרמטכ"ל החליט שלא להגיש תביעה משפטית נגד הבנק. מאידך, אם היה מחליט הרמטכ"ל לתבוע את הבנק בגין הפרת חובת הסודיות, היתה מתעוררת שאלת קיומו של עניין ציבורי במקרה כזה.[6]

חריג שני:  אינטרס הבנק
חריג זה מהווה יסוד לגילוי מידע על ידי בנק בעיקר במקרים בהם הבנק מבקש לאכוף את זכויותיו  כלפי הלקוח, על ידי פניה לערכאות. ואולם, חריג זה אינו מצומצם רק למקרה של הגשת תביעה נגד הלקוח, אלא גם למקרים אחרים בהם יש לבנק אינטרס בגילוי המידע. כך לדוגמא, בעניין צבאח, עשה בית המשפט שימוש בחריג זה כדי לאפשר לבנק לגלות מידע בדבר לקוח אחד ללקוח אחר, כלפיו קמה לבנק חובת גילוי.[7] מכאן, אינטרס הבנק יוכר רק כאשר מתעורר אצל הבנק צורך חיוני אמיתי בגילוי המידע. לעומת זאת, שיקולים של נוחות או כדאיות כלכלית אין די בהם. כך, אינטרס אישי של הבנק המצדיק גילוי רק כאשר הבנק נוקט הליכים משפטיים כנגד לקוח או ערב בגין חוב וכאשר הבנק נאלץ להתגונן מפני תביעה של לקוח או ערב.[8] במקרים אלו בוודאי אפשר להכיר בגילוי מידע על בעל הדין שכנגד, כל עוד המידע רלבנטי וחיוני לצורך בירור ההליך. קשה יותר הוא המקרה שבו אינטרס הבנק מחייב גילוי מידע על אודות צד שלישי.
כך למשל בעניין אלחדף,[9]  נודע לבנק במסגרת הטיפול באחד מלקוחותיו, כי לקוח אחר של הבנק החייב לבנק כספים עומד לקבל סכום נכבד. הבנק הזדרז והשיג צו Mareva  להגבלת השימוש בכספים. בית המשפט העליון, שדן בערעור, פסל את הצו מהטעם שהמידע הושג תוך הפרת חובת הסודיות, וכי השימוש היחיד המותר במידע כזה הוא במסגרת הליכים משפטיים המתנהלים בין הבנק ובין אותו לקוח.
דוגמא נוספת לכך היא בעניין שאלתיאל,[10] בעניין זה הבנק הודאג ממצבה הבעייתי של אחת הלקוחות שלו ופנה למעסיקה של הלקוחה כדי לברר אם היא עדיין עובדת אצלו. כשנשאל לסיבת
הפנייה, סיפר נציג הבנק על מצבה הכספי הבעייתי. נפסק, שהבנק הפר את חובת הסודיות הבנקאית המוטלת עליו ולא הוכר קיומו של אינטרס המצדיק את גילוי המידע.

חריג שלישי: חריג הסכמת הלקוח
על פי חריג זה, לבנק מותר לגלות מידע על לקוחותיו כל אימת שהלקוח נתן את הסכמתו לכך.[11] ההסכמה יכולה להינתן הן במפורש והן מכללא.  עפ"י פלאטו-שנער לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וההכרה בזכות לפרטיות כזכות יסוד, אין להכיר בהסכמה מכללא של הלקוח לוויתור על הסודיות הבנקאית, אלא יש להכיר רק בהסכמה מפורשת.[12] מכאן, כי אם ההסכמה המפורשת תופיע בהסכם בנקאי המהווה חוזה אחיד יש לוודא כי איננה נחשבת תנאי מקפח בחוזה אחיד שבית המשפט רשאי לבטלו.[13] ולכן, סעיף גורף וכללי של ויתור על סודיות עלול להיחשב תנאי מקפח. לעומת זאת, הגבלת ההסכמה למסירת מידע לגורם מסוים בנסיבות ספציפיות, תוכל לעמוד במבחן משפטי.

חריג רביעי: גילוי המחויב בדין
החריג העיקרי לסודיות הבנקאית הוא חובת גילוי על פי דין, אשר תשמש גם כהגנה על פי חוק הגנת הפרטיות כל עוד נעשתה בתום לב.[14] חריג זה נובע מכך שחובת הסודיות אינה מוחלטת, אלא יש לאזן בינה לבין אינטרסים אחרים. דוגמאות לכך ניתן לראות בחקיקה המיסויית, המחייבת את הבנק למסור מידע לשלטונות המס; חוק איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור המטיל חובות דיווח נרחבות לרשות לאיסור הלבנת הון. נשאלת השאלה,  האם חייב בנק ישראלי למסור מידע אודות לקוחות הבנק המצוי ברשותו, ואשר לגביו עשויה לקום חובת סודיות, כאשר רשות מס זרה דורשת מידע כאמור מרשות המסים בישראל?  סעיף 135 א לפקודת מס הכנסה קובע סמכות רחבה לפקיד השומה לדרוש מידע.[15] סעיף זה מאפשר לפקיד השומה לדרוש מאנשים להגיש דו"חות, ידיעות, פנקסים וכל מסמך אחר, וזאת כדי להגיע לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של אדם. מטרת הסמכויות הנתונות לפקיד-השומה לפי סעיף זה היא לאפשר לו לפעול ביתר יעילות ולרכז מידע רב יותר, שמקורו לאו-דווקא הנישום עצמו, על-מנת להגיע להכנסתו האמיתית של הנישום. הסמכויות כאמור לעיל הינן כלליות ואינן מוגבלות לסוג מסוים של נישומים. בפרשת הבנק למסחר, נקבע כי יש לפרש את סמכותו של פקיד השומה לפי הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דרישה גורפת ולא מבוססת על מנת לאתר סרבני מס הינה דרישה גורפת מדי, הפוגעת בזכות לפרטיות. עם זאת, די בהוכחת "ראשית ראיה" לעבירה על דיני מס, כדי שדרישת המידע תעמוד בתנאי פסקת ההגבלה.[16] סעיף 197 לפקודת מס הכנסה  לפיו פקיד השומה רשאי למסור מידע סודי המצוי ברשותו לפקידים ממדינות גומלות, החתומות עם ישראל על אמנה למניעת כפל מס, ככל והוא רשאי לעשות כן על פי אמנת המס עם אותה מדינה. ניתן להעביר על פי אמנות אלו כל מידע רלוונטי שהינו למניעת התחמקות מתשלום מס.
פרשת הבנק למסחר פנו המנהלים המיוחדים לביהמ"ש בשאלה האם מותר להם לגלות את רשימות כל לקוחות הבנק למסחר אותם מתכוונת המדינה לפצות, בטרם חלוקת הכספים, לאור דרישה של מס הכנסה לגלות בדרך זו סרבני מס, שלא מן הראוי שיפוצו מצד אחד ושלא ישלמו מיסים מצד שני. נקבע למס הכנסה דרכים שונות לגביית מס, ולא ייתכן לפגוע בזכות חוקתית, רק בגלל הרצון להקל עליהם את המלאכה. אין עסקינן במקרה בו דורשים שלטונות המס מידע על עסקיו של סרבן מס, או אף מי שחשוד כסרבן מס. עסקינן בדרישה גורפת של שלטונות המס לקבל רשימה שמית ופרטים על כל לקוחות הבנק; זאת, אך ורק בשל חשש תאורטי של שלטונות המס, כי יתכן ומצויים ביניהם סרבני מס. כמו כן, לא הונחה בפני אף לא ראשית ראיה, כי החשש כי בקרב ציבור לקוחות זה מצויים סרבני מס הינה גדולה יותר מן החשש כי כאלה מצויים בקרב ציבור לקוחותיו של כל בנק פעיל או כל מוסד אחר באשר הוא. מעמדו של בנק בפירוק לעניין סודיות בנקאית הינו כשל בנק רגיל, הינה פשוטה; לפי שיטת מס הכנסה, אם תתקבל, יותר לו לגשת לכל בנק, בכל מצב, ובלא שיוכיח דבר מלבד הרצון הכללי ליעל את הליכי הגביה, יוכל לקבל לידיו את רשימת הלקוחות. זאת, כאילו החסיון הבנקאי לא קיים כלל ועיקר! עסקינן ב"מדרון חלקלק" מסוכן ביותר; מי יערב, כי אם יוסר החסיון הבנקאי מפני צרכי הגביה, לא ידרשו שלטונות המס בעתיד אף פרטים נוספים, כגון מצב כל החשבונות של הלקוחות? דרישתו זו של מס הכנסה הינה תחילתו של מהלך, אשר עשוי לרוקן את החסיון הבנקאי וצנעת הפרט של לקוחות הבנק מכל תוכן. זאת, בניגוד מוחלט לעולה מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. פגיעה זו איננה מידתית; הנזק שבה עולה על הסביר, באשר היא מאיימת לרוקן את החסיון הבנקאי מתוכן, ככל שאמורים הדברים בשלטונות המס. האמצעי דנן אף אינו עומד במבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. בנסיבות המקרה דנן, לא הושם כל מכשול בדרכם של שלטונות המס לגבות את המגיע להם מסרבני מס; אין חולק, כי לו היו מבקשים להטיל עיקול על הכספים המגיעים לסרבן מס פלוני המצוי בין לקוחות הבנק למסחר, היה מבוקשם ניתן להם. אלא, ששלטונות המס לא הניחו כל בקשה בענין, אלא בחרו בדרך של נסיון לבצע "מסע דייג", לגילוי סרבנים עלומים, וזאת בלא שיוכיחו כל הסתברות גבוהה מהרגיל לקיומם של אלו, או אף קושי לאתרם, העולה על הקושי לאתר סרבני מס בכל מקום אחר. אכן, החסיון הבנקאי הוא יחסי. ככזה, הוא עשוי לסגת לעיתים מפני חובה שבדין או אינטרס ציבורי. אלא, שעל שלטונות המס להראות נסיבות מיוחדות וספציפיות, אשר מטות את מאזני איזון האינטרסים לטובתם. אין די בטענה כללית וגורפת על אודות אינטרס ציבורי ביעול הליכי גביה.
חובת סודיות בין הבנק לבני זוג בעת גירושין?
דן סלס נ' טובה סלס, צוין כי ישנה משמעות נוספת כאשר הבקשה לחשיפת חסיון בנקאי מוגשת במסגרת הליכים בין בני משפחה. בפסק דין סלס נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה מתייחס במקרים אלו לא רק לחשיבות עשיית הצדק (כאינטרס המצדיק חשיפת החסיון), אלא גם לתרומה שיכול לספק המידע החסוי למיצוי הדין וגילוי האמת. דהיינו, "לבית המשפט זכות מוכרת לצוות על המצאת מסמכים בנקאיים חרף החובה לשמור על סודיותם, אם שוכנע שהחומר רלבנטי לבירור המשפט, וכי אין דרך אחרת להגיע לחקר האמת אלא בגילויו". כאשר מדובר בתביעות לאיזון משאבים בין בני זוג, פעמים רבות נראה כי אם לא יינתן גילוי מלא מטעם שני הצדדים, עלול ההסדר אשר ייקבע בסופו של דבר להיות בלתי הוגן. במילים אחרות, זכותם של בעלי דין בתביעת חלוקת רכוש, לזכות להסדר איזון משאבים הוגן, קשור קשר ישיר בתכליות המצדיקות חשיפת חסיון בנקאי. איך משחררים מחסיון הסודיות? בודקים את הבאים: מה מידת החשיבות והחיוניות של המידע? האם הונחה תשתית עובדתית לכאורית המצדיקה את גילוי המידע? האם בידי המבקש לחשוף את המידע הנדרש בדרך הישענות על ראיות חלופיות שלא תפגענה בפרטיות? מהו היקף הגילוי הנדרש לצורך עשיית צדק. פס"ד סלס קובע שיש צורך לשמוע את עמדת צד ג' לפני מתן הצו לגילוי החשבונות
האם חובת הסודיות חלה כלפי בעל חשבון, ערב וכלפי צד ג'?
בנק מסד נגד מרדכי לויט ואח' התנהל משא ומתן בין מרדכי לויט לבין צעירי- שהייתה בעלת השליטה במרכבה - השכרת רכב בע"מ וצורית אחזקות בע"מ. מטרת המשא והמתן היתה לצרף את לויט כבעל מניות במרכבה, שעסקה בהשכרת רכב. נאמר ללויט שמרכבה היא חברה רווחית, אך לא נמסר לו מאזן בוחן של החברה, בנימוק שהכנתו תארך עוד שלושה חודשים. נחתם זכרון דברים בין לוין לבין צעירי, מרכבה וצורית. במסגרתו נקבע, כי נגד ערבות בנקאית דולרית בלתי-מותנית, שתומצא על-ידי לויט לצורית, תינתן ללויט אופציה להחזיק בידו עד 20% מהונה הרשום והנפרע של מרכבה. עוד נקבע, כי תמורת הערבות, הניתנת למימוש באופן מיידי, תושקע ברכישת כלי רכב על-ידי מרכבה ורישומם על שמה. בתובענה, נשוא הערעור, שהגיש לויט נגד בנק מסד, צורית, מרכבה, צעירי ובנק הפועלים (מוציא הערבות), נטענו טענות אחדות. ככל שהתביעה מתייחסת לבנק מסד, נטען בכתב התביעה כי זה אחראי כלפיו בנזיקין. עילת התביעה התבססה על מתן חוות-דעת רשלנית לגבי מצבה הכספי של מרכבה. לפי הטענה הציג בנק מסד מצג שגרם ללויט להאמין שמצבה של מרכבה יציב, שהיא חברה רווחית ושיש ביכולתה לפרוע את חובותיה. על יסוד מצג זה - כך נטען - פעל לויט להוצאת הערבות הבנקאית. התברר שמצג זה לא היה נכון. אשר על כן יש למנוע הפעלת הערבות הבנקאית. בית-המשפט קמא דחה את תובענת לויט נגד בנק הפועלים, ועניין זה אינו עומד לדיון בערעור. ברם, הוא קבע כי בנק מסד אחראי כלפי לויט במתן חוות-דעת רשלנית לגבי מצבה הכספי של מרכבה. לפיכך הוא קיבל את התביעה כנגד בנק מסד, ואסר עליו לממש את הערבות הבנקאית. מכאן הערעור. העליון פסק: בנק מסד אכן חב חובה מושגית ברשלנות שלא למסור חוות-דעת בלתי נכונה לא רק כלפי בנק הפועלים אלא גם כלפי לויט. שאלה אחרת היא כיצד יש להגדיר את חובתו הקונקרטית הנזיקית של בנק מסד כלפי לויט . לפי ההלכות שגובשו בישראל לעניין החבות הקונקרטית של נותן חוות-דעת רשלנית, אחריותו של מחווה הדעה על-פי עוולת הרשלנות קמה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו, אם היה עליו לדעת שמקבל חוות-הדעת יסתמך עליה; אם מקבל חוות-הדעת אכן הסתמך עליה כאמור באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק; אם לא הייתה צפויה בדיקת ביניים של חוות-הדעת לפני ההסתמכות עליה וכמובן – אם חיווי-הדעה היה בלתי סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה. כאשר למחווה הדעה יש נגישות למידע שאין למקבל חוות-הדעת, תגבר הנטייה להטיל על הראשון אחריות נזיקית.  לעניין גיבוש החבות הקונקרטית של נותן חוות-דעת רשלנית, ניתן אף לאמץ מבחן נוסף, שלפיו מוסר מידע עלול להתחייב בנזיקין כלפי מקבל מידע שהסתמך על מידע זה גם כאשר מקבל המידע לא היה צד לפנייה אל מוסר המידע, אך מוסר המידע ידע או צריך היה לדעת כי המקבל כאמור עלול להסתמך על מידע זה ולפעול על-פיו. עוד נדרש כי בפועל הסתמך מקבל המידע על המידע האמור, פעל על-פיו ועקב כך נגרם לו נזק. העובדה שמוסר המידע אינו יודע בפועל על קיומו של מקבל המידע, או על השימוש שהוא עומד לעשות במידע אינה מעלה או מורידה. השאלה היא אך אם נותן המידע היה צריך לדעת כי המקבל עלול להסתמך על מידע זה ולפעול לפיו, אפילו לא ידע על קיומו בפועל של המקבל המסוים. בהגדרת החובה של נותן חוות-הדעת ("היה צריך לדעת"), יש להביא בחשבון שיקולים המרחיבים את היקף החובה לעומת שיקולים המצמצמים אותה; מחד גיסא, יש לבנק מעמד מיוחד ונכבד בחיי הכלכלה, ומעורבותו הרבה בפעילות הכלכלית השוטפת מחייבת הטלת חבות עליו, כלפי חוג סביר של בני-אדם שאינו מצומצם מדי, במקרה שהייתה הסתמכות על פעולותיו. קבלת חוות-דעת מקצועית מבנק על אודות לקוחו על-ידי צד שלישי, באמצעות הבנקאי שלו, היא מעשה מקובל ומחייבת הרחבת היקף הפריסה של האחריות הנזיקית. מאידך גיסא, יש להיזהר ולהימנע מניסוח כללי גורף העלול להטיל אחריות על הבנק, נותן חוות-הדעת, כלפי חוג בלתי מוגבל של אנשים העשויים לסמוך עליה, בלי שניתן יהיה להבחין בעזרת שימוש בקני-מידה אובייקטיביים בין מי שראוי ליהנות מהכלל ומי שאינו ראוי לכך. אם פנה בנק א' אל בנק ב' בבקשת מידע על מצבו הכספי של אלמוני בלי לגלות לו שהוא פועל בשם לקוח, צריך בנק ב' להניח, כעניין שבמסקנה הנובעת מנסיבות החיים, שבנק א' פעל בשם לקוח. משנקבע כי היה על בנק מסד להניח כי קיים לקוח אשר בעניינו נדרש המידע, אזי השאלה שאותה יש לשאול הינה אם הבנק שמסר את המידע יכול שצריך היה לצפות שמסירת מידע רשלני תסכן את האינטרסים של אותו לקוח שבעניינו נדרש המידע. התשובה לשאלה זו אינה תלויה בזהותו של יוזם הבקשה. מנקודת מבטו של הבנק המוסר את המידע אין נפקא מנה אם מבקש המידע פעל מיוזמתו בעניין הקשור ללקוחו או בעקבות בקשה של הלקוח. בשני המקרים היה על הבנק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית הוא יוצר סיכון כלפי הלקוח. לפיכך, חב בנק מסד בחובת זהירות קונקרטית כלפי לויט במוסרו את המידע. במקרה דנן לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה על-ידי בנק מסד לבין הנזק שנגרם ללויט. כדי להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק היה על לויט להראות כי הוא הסתמך על חוות-הדעת של בנק מסד – וזאת הוא לא הוכיח. זיכרון-הדברים נחתם עוד קודם למסירת הערבות הבנקאית, בלא שלויט הסתמך כלל על המידע שנמסר מבנק מסד. גם אלמלא הפר בנק מסד את חובתו למסור מידע מהימן, הרי שבנסיבות המקרה לא היה לויט פועל לביטול זיכרון-הדברים או להפרתו
פס"ד לה כודיאר  כפי שמופיע בעמוד 4 בסיכום זה!
סודיות בשווייץ מערכת הבנקאות בשוויץ מאופיינת ביציבות, שמירה קפדנית על פרטיות, סודיות והגנה על נכסיו ושמו של הלקוח. רשות הבנקים הפדרלית הינה סוכנות עצמאית של הממשלה השוויצרית ופועלת מתוך משרד האוצר הפדרלי, מפקחת על הפעילות הבנקאית, שוק ההון וקרנות הנאמנות. סמכותה של רשות הבנקים מוקנית לה במספר חוקים פדרליים בשוויץ.[17]  חוק הבנקאות (1934) הינו חוק מהותי וייחודי ביותר בקונסטלציה הבנקאית של שוויץ. בחוק זה, בין היתר, עוגנו כללי שמירת הסודיות הבנקאית והפכו את הפרתם לעבירה פלילית. הסעיף הרלוונטי לעניין זה הינו  47(b) לחוק. אם כי הסעיף ראה אור כבר לאחר אישורו של הפרלמנט השוויצרי בשנת 1934, הוא זכה לנוסחו הסופי לאור ניסיונותיהם של הנאצים לברר פרטים על נכסיהם של יהודים אשר הוחזקו בבנקים בשוויץ. סעיף זה מונע מכל אדם המשמש כעובד בנק, בכל תפקיד ובכל דרגה, מחשיפת כל אינפורמציה הנוגעת ללקוח הבנק, כאשר החוק השוויצרי מגביל בצורה מחמירה שיתוף של מידע עם צדדים שלישיים, כולל רשויות מס, ממשלות זרות  ואפילו רשויות מקומיות. בעבר, חוקי הסודיות הבנקאית בשוויץ היו מהמחמירים בעולם. הסודיות הבנקאית בשוויץ מגנה על כל קשר שנוצר כאשר רוצים לבצע פתיחת חשבון בנק בשוויץ, גם אם פתיחת החשבון בנק בשוויץ לעולם לא התממשה. מערכת המשפט המקומית יוצאת מנקודת הנחה שהלקוח מעוניין בפרטיותו לכל אורך מערכת היחסים בינו לבין הבנק.אחד הגורמים המשמעותיים שתרמו למעמדה של שוויץ כמקלט מס היה חוקי הסודיות הבנקאית הנוקשים שלה, שעד לא מזמן כל הפרה שלהם אף נחשבה לעבירה פלילית של ממש בעיני החוק השוויצרי. אלא שבעקבות לחץ בינלאומי מצד מדינות כמו צרפת, גרמניה וארצות הברית, ובחסות ארגון ה-OECD, שוויץ הסכימה להגמיש את הסודיות הבנקאית. לאחרונה שוויץ ביטלה את האבחנה בין "העלמת מס" ל"הונאת מס". העלמת מס היא הסתרת נכסים ואי-דווח על הכנסות, ואילו הונאת מס כרוכה במסירת מידע שקרי על ההכנסות. בעבר שוויץ סירבה להעביר מידע ביחס להעלמת מס. כיום, שוויץ תמסור מידע לרשויות מס בעולם גם ביחס להעלמות מס. בנוסף להגמשת הסודיות הבנקאית, שוויץ החלה להקל על ההליכים הטכניים לקבל מידע על כספים המוחזקים בחשבונות בנק בלתי מדווחים.
כניסתו של הFATCA   לישראל והשלכותיו על הסודיות הבנקאית ביוני 2014 נחתם הסכם ליישום הוראות ה-FATCA בין ישראל לארה"ב. על פי ההסכם שנחתם, הבנקים ידווחו לרשות המיסים הישראלית, שתעביר את הדיווחים לממשלת ארה"ב.[18] כך למשל, אמריקאי המוכר נכס מקרקעין בישראל אינו יכול להעביר את התמורה מחשבונו בישראל לחשבון בחו"ל ללא חתימה על טופס W-9. במסגרת ההעברה, הלקוח מדווח ומסומן לבנק הנעבר כ-U.S Person.. על פי ההסכם תרכז רשות המסים הישראלית את המידע המצוי אצל הגופים הפיננסיים הישראלים על חשבונות פיננסים המוחזקים על ידי אזרחי ארצות הברית, תושבי ארצות הברית ומחזיקי green card או על ידי גופים משפטיים שיש לאמריקאים בהם החזקה מהותית. רשות המסים תעביר את המידע לרשות המסים האמריקאית, ה-IRS, במקום שכל גוף פיננסי ייאלץ לעשות זו בעצמו. יישום הוראות ה -FATCA בישראל בדרך של הסכם עם הבנקים הישראלים מעלה לדעתי מספר קשיים חוקיים המחייבים פתרון בדרך של שינוי בחוק. שכן, בהעדר רגולציה ישראלית מתאימה הבנק הישראלי חשוף לתביעת לקוח בגין הפרת החסיון והסודיות הבנקאית. בהתאם לזאת הסכם ה-FATCA נדרש, בין היתר, לאור העובדה כי מוסדות פיננסיים בישראל, לרבות בנקים, התקשו ליישם את החקיקה והרגולציה המורכבת אשר נכפו עליהם על ידי הרשויות בארצות הברית, שכן החקיקה והרגולציה האמריקאית בעניין זה יצרו קשיי יישום משפטיים וחוקתיים בישראל. גוף פיננסי שלא יציית להוראות החוק יהיה כפוף לסנקציה של ניכוי במקור בשיעור של 30% מכל תשלום ממקור הכנסה אמריקאי. אי ציות להוראות ה – FATCA על ידי גופים פיננסיים בישראל עלול להסב להם ולמשק הישראלי נזק כלכלי כבד. בנוסף, יכלול ההסכם הוראות לשמירת המידע ואבטחתו וכן הוראות שיגבילו את השימוש שיוכלו רשויות המס בארצות הברית לעשות בו. עפ"י פלאטו שנער במאמרה שפורסם באפריל 2015[19], בשנה האחרונה החלה בישראל תקופה של היעדר סודיות בנ־קאית. ניתן לראות   התגברות של הפגיעה בסודיות הבנקאית לא רק במישור הלאומי, אלא גם ובעיקר במישור הבינלאומי בכך שבנקים נאלצים לח־שוף ולהעביר מידע לא רק  לרשויות במדינתם אלא גם  לרשויות זרות. מכח חוק FATCA, מחוייבים הבנקים בישראל כמו במדינות אחרות, לוודא שלקוחותיהם האמריקאים מדווחים על הכנסותיהם הפיננסיות בישראל לשלטונות המס האמריקאיים להעביר לשלטונות המס בארצות הברית מידע בקשר לחשבונות אלה, לאחר קבלת ויתור של הלקוחות על סודיות בנקאית; ולנכות מס במ־קור בשיעור של 30% ללקוחות אמריקאים שיסרבו  לשתף פעולה. בנקים שלא יפעלו כך יהיו כפופים לסנקציה של ניכוי במקור בשיעור של 30% על כלה הכנסות שלהם ושל לקוחותיהם שמקורן בארצות הברית, סנקציה חריפה ביותר לבנקים שעובדים עם שוק ההון האמריקאי. לפיכך לבנקים אין ברירה אלא לציית לחוק זה. כדי לאפשר למדינת ישראל לעמוד בהוראות  הבינלאומיות הנ"ל, עומדים להיעשות שני תיקונים חשובים בפקודת מס הכנסה העיקרי מבניהם הוא תיקון 200 לפקודת מס הכנסה [20], שמטרתו לאפשר לרשות  המיסים בארץ להעביר מידע למקבילותיה בחו"ל במסגרת הסכמים בינלאומיים להעברות מידע. בנוסף לכך, ישנה הדרישה העתידית של המפקח על הבנקים חייב את הבנקים לקבל מכל לקוח שהוא תושב חוץ נתונים על מקור עושרו והכנסתו; הצהרה כי שילם מס כחוק במדינתו; וכן ויתור על סודיות בנקאית כלפי הרשויות בחו"ל. ההוראה תאפשר לבנקים לסרב לתת שירותים בנקאיים ללקוח (חדש או קיים) שלא ימסור את הנדרש.[21]


[1] עניין ציבורי מוזכר גם כאחת ההגנות בס' 18 (3) לחוק הגנת הפרטיות.
[2] ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006 (2),62 פס' 38 (2006).
[3] ריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי עמ' 125, (1996)
[4] פשר (ת"א) 590/97 ח.א. מזון בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, 8-10, (1999)
[5] יהודה שרוני "כשהתותחים החלו לרעום, חלוץ מכר את תיק ההשקעות" מעריב 15.8.2006, 3.
[6] פלאטו-שנער, ה"ש 4 לעיל, 98.
[7] ראה עניין צבאח, ה"ש 8 לעיל.
[8] ת"א (שלום פ"ת) 6619/04 אריה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ,תק-של 2005 (4), 15989, (2005).         
[9] רע"א 8873/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אלחדף, תק-על 2005 (3), 3656, (2005).
[10] תא (עכו) 2483/97 שאלתיאל סיגל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-של  99(3) 2625 (1999).
[11] ע"ש (בית הדין לחוזים אחידים) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, תק-מח 2004,  5456 ,5364 (2) (2004.)
[12] פלאטו-שנער, ה"ש 4 לעיל, 101.
[13] כהגדרת המונח בס' 1,3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג– 1982.
[14] סעיף 18 (2) (ב) חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
[15] סעיף 135 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.
[16] תפ (ת"א)40182/02, מדינת ישראל נ' אלון אתי, 2002.
[17] "הסודיות הבנקאית בשוויץ" רבעון לבנקאות טו (תשל"ו) 46.
[18] taxes.gov.il
[19] פלאטו שנער, סוף עידן הסודיות הבנקאית, ע"מ 96, 4/2015
[20] הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 200), התשע"ד-2014.
[21] פלאטו שנער, ה"ש 106 לעיל'.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
הירשם ל- רשומות (Atom)