מאמרים פרי עטם של צוות משרד עו"ד נועם קוריס
מאמרים מאת עו"ד לאה אביב
נזקים בין שכנים
IV. "פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים"
24. משנה בבא בתרא ב, ה
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואת הכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא זוקף את הסולם.
25. בבא בתרא כב, ע"ב – כג, ע"א
לימא מתניתין דלא כר' יוסי דאי רבי יוסי הא אמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו [=שמא משנתנו אינה כדעתו של רבי יוסי, שאילו היתה לפי רבי יוסי הרי אמר 'זה חופר כו''] אפילו תימא ר' יוסי [=אפילו תאמר (=גם אם תאמר שמשנתו היא לפי רבי יוסי אין קושי בדבר)] הא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר מודי רבי יוסי בגירי דידיה [=כאשר היינו בבית מדרשו של רב כהנא היינו אומרים שמודה רב יוסף בחיציו (בנזק הנגרם כתוצאה ישירה מן האדם המזיק)]. הכי נמי זמנין דבהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה [=כך גם עלול להיות מצב בו הנמיה ממתינה במאורה שלה ותקפוץ מיד עם הנחת הסולם].
והא גרמא הוא! [=והרי פעולה זו אינה אלא גרימה (עקיפה) בלבד!] אמר רבי טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בניזקין אסור.
1. שכן אחד מבקש משכן אחר להרחיק את סולם הצבעים שלו משובך היונים כדי שנמיה לא תעלה עליו ותטרוף את הגוזלים- במידה והשכן השני לא הרחיק את הסולם והנמיה עלתה על הסולם וטרפה את הגוזלים, ישנו קש״ס סיבתי מנתק מכיוון שהנמיה עצמה טרפה את הגוזלים ולכן מדובר כאן רק בגרימה עקיפה.
• השימוש הסביר בחצרות בין שכנים- ע״פ ר׳ יוסי ניתן לקבוע אחריות בין שכנים רק כאשר השכן ביצע את הפעולה באופן ישיר. על כן הרחקת הנזק אפשרית רק כאשר התוצאה נגרמה לא ע״י הפעולה הראשונית.
• לכן, כאשר שמתי את הסולם ליד השובך והנמיה קפצה עליו> מדובר ב- # גרמא בנזיקין אסור- גרימה עקיפה שניתן היה למנוע מראש, שכן השכן התריע מלכתחילה וביקש להזיז את הסולם. ניתן היה להוציא צו מניעה לסולם ולכן האחריות קיימת.
• הכוונה ל״פטור״ היא כי המעשה מראש היה אסור ולכן ניתן לאכוף בבימ״ש.
• בעל השובך רשאי להוציא צו מניעה כלפי השכן. בעל הסולם חייב למנוע מראש תוצאות שעלולות להתרחש.
שאלה לדוגמא:
איפה בהלכה יש ביטוי לחובה המוסרית? בצווי מניעה. כשיש לי חובה מוסרית, יש לי זכות לצו מניעה.
[מקרה מקיזי הדם, העורבים והתמרים]
רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו ואתו עורבי אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי [=לרב יוסף היו דקלים קטנים, והיו באים מקיזי דם לשבת מתחתם, והעורבים היו באים לאכול את הדם והיו עולים על הדקלים ומזיקים לתמרים]. אמר להו רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא [=אמר להם רב יוסף: הוציאו את העופות המקרקרים מכאן]. אמר ליה אביי: והא גרמא הוא [=והרי זו גרימה (עקיפה) בלבד!] אמר לו: הכי [=כך] אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בניזקין אסור.
2. אדם שמקצועו ומיומנותו היה הקזת דם (כאשר האדם חולה) ישב בצל תחת הדקלים של רב יוסף והשאיר אחריו טינופת ודם מסביב אשר הביא המון עורבים והם היו הורסים את פירות הדקלים. הרב יוסף ביקש שלא יהיו שם. רב טובי אמר כי מדובר כאן בגרמא בנזיקין אסור, שכן אין לנו שליטה על העורבים שמגיעים והורסים את הפירות ולכן אין אחריות ישירה אלא רק עקיפה, אך כן ניתן להוציא צו מניעה> מכיוון שגרמא בנזיקין פטור= אסור ולכן יש למנוע מראש יצירת נזק עתידי ע״י הוצאת צו מניעה.
14. משנה, בבא קמא ו, ד [בבא קמא נט, ע"א]
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן – פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים [השוו להלן 27].
שלח ביד פקח – הפקח חייב.
אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב,
אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב,
בא אחר וליבה המלבה חייב,
ליבתה הרוח כולן פטורין.
כאשר אין צפיות- הרוח מלבה, הרי שאין אחריות. התלמוד מפרש זאת כך:
15. בבא קמא נט, ע"ב – ס, ע"א
אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה [=בשמו של חזקיה]: לא שנו [=לא לימדו (לא קבעו קביעה זו)] אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת - חייב, מאי טעמא? [=מה הנימוק?] מעשיו קא גרמו לו [=מעשיו (של מי שמסר את השלהבת לפסול הדין) גרמו (את הנזק)]; ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת - פטור, מאי טעמא? [=מה הנימוק?] צבתא דחרש [=השתתפותו של החרש] גרמה לו [=לנזק], ולא מחייב עד שימסור לו גווזא [=קוצים], סלתא [=וזרדים], ושרגא [=נר], דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו [=שאז במקרה זה מי שמסר הוא זה שעשה את המעשה].
כאשר אדם נשף לכיוון המדורה> יש לבדוק האם הפעולה שלי ושל הטבע- הרוח נחשבים לפעולה אחת-
- אם יש בפעולת הנשיפה פעולה בודדת ומנתקת לליבוי האש> הרי שאתה חייב.
- אם הפעולות יחדיו ליבו את האש> פטור שכן פעולת הרוח היא מהטבע, לא ניתן לשליטה והרוח הייתה מלבה את האש גם ככה.
• זה בעייתי כי התלמוד יאמת זאת מול הלכה אחרת בה בונים על העובדה שהטבע תורם לטובתו של האדם, הרי אם האדם משתמש בטבע הפעולות הן שלו.
לכן התלמוד בחר הלכה שונה מתחום דיני שבת: בשבת מותר לעבוד אך אסור לעשות מלאכה, אסור ליצור דבר חדש אך מותר להמשיך דבר קיים, ״זורה ורוח מסייעתו״:
- כאשר אני הקמתי מדורה אך הרוח ליבתה את האש> האדם פטור.
- אך כאשר האדם זרע זרעים והרוח הפיצה אותם> האדם חייב.
לבתה הרוח פטורין. תנו רבנן [= לימדו רבותינו:] ליבה ולבתה הרוח – אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! [=מדוע? שיהיה (שייחשב) המקרה כמו איש הזורה חיטה והרוח מסייעת לו // <אחת מן המלאכות האסורות בשבת היא זריית גרעיני החיטה לאחר שנדושו, כדי להפריד את המוץ והתבן מן הבר, וזאת באמצעות זריקה (=זרייה) לרוח>].
מדוע בעצם מחייבים את האדם כאשר מדובר בזרעים אך לא באש? מהי ההבחנה בין דיני נזיקין לדיני שבת?
שואלת הגמרא:
- מדוע אסור שבדיני שבת לרתום את הרוח לצרכיך בטענה שהמעשה נחשב לעשיית מלאכה?
- מדוע מותר בדיני נזיקין לרתום את הרוח לצריכך בטענה שהמעשה אינו נחשב לפעולה?
אמר אביי: הכא במאי עסקינן [=כאן מדובר ב-] כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר;
רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה.
רבי זירא אמר: כגון דצמרה צמורי [=רש"י: לשון חמימות, כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו כדרך המחמם בנשימתו את ידיו, שאין זה לבוי כלל];
רב אשי אמר: כי אמרינן [=מתי אנו אומרים] זורה ורוח מסייעתו [=חייב], הני מילי [=דברים אלו הם] לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא [=אבל כאן] גרמא בעלמא הוא [=גרימה בלבד הוא] וגרמא בנזקין פטור.
ניתנו לכך ארבע ״תירוצים״ שונים:
1) אמר אביי: מבחן השתלבות- יש לבחון האם פעולת האדם משולבת עם פעולת רוח-
- אם יש בפעולת הנשיפה פעולה בודדת ומנתקת לליבוי האש> הרי שאתה חייב.
- אם הפעולות יחדיו ליבו את האש> פטור שכן פעולת הרוח היא מהטבע, לא ניתן לשליטה והרוח הייתה מלבה את האש גם ככה.
הברייתא טענה שמדובר בשני מקרים שונים לגמרי. לכן כאשר מדובר על שני אירועים שונים אין לי שום סיבה לקשור ביניהם. לדעת אביי מדובר רק במקרה אחד של מעשה.
2) אמר רבא: מבחן הצפיות-
- כאשר האדם צפה את התוצאה> חייב, הרי שגם פעולת הרוח נקשרת אל פעולת האדם.
- כאשר התוצאה אינה צפויה במעשה> פטור, הרי לא ניתן לחייב על משהו, רוח לא צפויה.
הברייתא אשר הבחינה והפרידה בין מעשיו של האדם לבין הרוח אומרת לנו שלמעשה האדם תמיד אחראי על מעשיו, אך לא יהיה אחראי על מעשי הרוח מכיוון שזה תלוי בצפיות> רוח מצויה או רוח שאינה מצויה (מפתיעה).
כאשר הבחנו שמדובר ברוח מצויה, הרי שהאדם היה צריך לצפות את התוצאה ולכן הוא חייב.
גם לפי רבא אין הבדל בין דיני שבת לדיני נזיקין> זה תלוי במידת הצפיות:
- אם באה רוח לא מצויה והפרידה בין המוץ לבין הגרגרים> פטור גם בשבת וגם בנזיקין מכיוון שהפעולה לא הייתה מכוונת.
- אדם שזרק גרגרים באויר ולפניו רוח מצויה המפרידם> חייב בשבת ובנזיקין, זו פעולה שמהווה מלאכה ולכן תחויב גם בתוצאות השריפה.
3) אומר ר' זירא: מבחן איכותי/עוצמתי-
מדובר בנסיבות שבהן אותו אדם לא ממש נשף לכיוון האש, אלא הפעולה דמתה לחימום כפות ידיו בנשיפה- תכלית הפעולה הוא חימום ולא ליבוי האש. לכן ניתן להפריד בין פעולת הרוח המנותקת מפעולת האדם. צריך שמידת העשייה שלך גם תהיה רצינית.
• אצל שלושתם לא הייתה ההבחנה מושגית בין דיני שבת לדיני נזיקין. הגדרת האחריות היא אותה הגדרה, לפיה יש לבחון-
- האם מדובר בפעולות משולבות?
- האם הייתה צפיות בפעולה יחידה אשר לבדה היא משמעותית ואיכותית, בגינה התוצאה הייתה מתרחשת בכל מקרה?
- האם מדובר בתוצאה שאינה צפויה?
4) אומר רב אשי: מתי אומרים זורה ורוח מסייעת חייב? מתי אנו מכירים בכך שאדם רותם את איתני הטבע לצרכיו וזה נחשב שלו?
התשובה היא בדיני שבת, שכן מלאכת מחשבת אסרה התורה. הרעיון של מלאכה הוא היצירה אשר דורשת כוונה, וכל הקטגוריה של שבת היא מכוונת, אני מטיל את התודעה האנושית על המציאות של הטבע. לצורך העניין, אני מדליק אש או חורש או קוצר או צד, הן פעולות מכוונות, זהו אחד העקרונות, אם לא בכוונה זו לא עשייה.
בדיני שבת פעולת הרוח ותוצאותיה צורפו לעשייה שלי כך שאני מטילה את הרצון האנושי על הטבע. אם בשבת רציתי להפריד בין גרעינים לחיטה, תרמתי את איתני הטבע לפעילות שלי. מלאכת המחשבת הופכת את פעולות הטבע לפעולות שלי, אני זורה הרוח מסייעת לי, אני משתמש ברוח לצרכים שלי.
בדיני נזיקין יש לבדוק האם:
- עשית> חייב.
- לא עשית, ומדובר בגרימה בלבד> פטור.
21. משנה בבא קמא ה, ב
הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברה בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא שורו של בעל הבית חייב נפל לבורו והבאיש מימיו חייב היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור.
אם השור שלי נכנס בלי רשות לחצר שלך ונפל לבור המים שלך ומת שם, אתה לא חייב לשלם לי על השור כי הוא נכנס בלי רשות. אם אני גרמתי נזק לבור המים שלך אני חייב.
22. בבא קמא מח, ע"ב
אמר רבא לא שנו [=למדו, הורו] אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו – פטור. מאי טעמא? גרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מיחייב [=מה הנימוק? משום שזו גרימה ("גרמא") בלבד, ועל גרימה פטור].
רש"י: מגופו. שהיה מלוכלך בטיט; אבל מריחיה. לאו גופיה הוא [=לא גופו הוא] דסרחון דנבילה ממילא אתי לה [=שהסרחון של הנבילה בא ממילא] ונבילה גרמא [=גרימה עקיפה] הוא שגורמת לסרחון שיבא.
אם השור עשה את צרכיו במים:
- אם מת שם- אני חייב.
- אם הוציאו את השור ויש קצת ריח למים- זו רק #גרמא ועל כך פטור, זו גרימה עקיפה.
- אם הוא חיכה שם כמה ימים ועד שהוציאו אותו- מעצם השהייה והריקבון, אחרי שבועיים כבר אי אפשר לשתות מהמים, לא השור שלי הזיק, זו גרימה עקיפה, פטור.
16. רמב"ם הלכות נזקי ממון יד, א-ז
(ז) אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין. > ???
השגת הראב"ד: ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א [=אמר אברהם] ואיך לא הפליג [=הבחין] כמו שמפליג [=שמבחין] בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.
- הברייתא אמרה אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו> פטור.
- רב אשי אמר שבסיפור הזה אם מדובר ברוח מצויה הוא גם פטור.
- ההלכה בתלמוד בד"כ לפי ההלכה האחרונה. בדיני שבת תמיד יהיה חייב, לפחות ברוח מצויה.
- הרמב"ם הוסיף כי הרי גם האדם גרם= גרימה ישירה וכל הגורם להזיק בנזיקין חייב. הרמב"ם עושה פרפראזה של הטקסט של רב אשי, הרי ראינו כי הרב אשי טען:
15. בבא קמא נט, ע"ב – ס, ע"א
רב אשי אמר: כי אמרינן [=מתי אנו אומרים] זורה ורוח מסייעתו [=חייב], הני מילי [=דברים אלו הם] לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא [=אבל כאן] גרמא בעלמא הוא [=גרימה בלבד הוא] וגרמא בנזקין פטור.
ר׳ יוחנן- קיים קש״ס מוסרי ברעיון של #גרמא בנזיקין פטור, בסיפור של הנמיה, השור, העורבים, ולכן פטור בדיני הארץ אך חייב בדיני שמיים.
לעומת זאת, הרמב”ם טען כי מדובר בגרימה ישירה ולכן הוא חייב.
לדעת המרצה- הרמב"ם הבין שבאיזשהו מקום בתלמוד באחד הטקסטים, ישנה הכרעה שמשנה את כל הסיפור, אמירה מכוננת שהופכת את כל הסיפור ובעקבות זאת גרימה בנזיקין> חייב. הרמב"ם עובר מקרה-מקרה, לוקח את הסוגיה התלמודית ואומר שעל גרימה חייבים, כל זאת נובע מפס"ד שנפגוש בהמשך. על כן הכלל גרמא בנזיקין פטור> שנוי במחלוקת.
19. בבא בתרא כו, ע"א
[מקרה ניפוץ הפשתן]
דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי [=בביתו של בר מריון בנו של רבין, כאשר היו מנפצים פשתן היתה הנעורת הולכת ומזיקה אנשים].
אתו לקמיה דרבינא [=באו לפני רבינא (לדין)] אמר להו [=אמר להם]: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה [=כאשר אנו אומרים שרבי יוסי מודה בחיציו שלו, דברים אלו נאמרים רק במקום שהדבר בא מכוחו, כאן הרוח היא שמביאה אותו].
מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו [=הקשה עליו מר (אדוננו) בנו של רב אשי: מה בין זה לבין זורה ורוח מסייעת אותו? // ראו 15 לעיל]
אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו [=אמרו דבר זה בפני מרימר, ואמר להם: אכן זהו מקרה של 'זורה ורוח מסייעתו' <ודעתו היא לחייב את מנפצי הפשתן לאור זאת>].
ולרבינא [=שפטר את מנפצי הפשתן] מאי שנא [=מה ההבדל בין זה לבין גץ...] מגץ היוצא מתחת הפטיש [=של נפח] והזיק דחייב [=שחייב] לשלם? התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל [=שם (לגבי גץ הניתז מן הפטיש) נוח לו (לנפח) שהגץ ילך, כאן לא נוח לו שהדבר ילך].
כשמסרקים פשתן, הנעורת עפה ברוח. אנו מצפים לשמוע שבסוגיה התלמודית יהיה פטור ושהרמב"ם יאמר שהוא חייב. הרמב"ם במקור 20 אומר כך:
מקור 20 -רמב"ם שכנים יא, א-ב
"מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח מצויה שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן <-.
אע"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו.<-"
כשהאדם זורה והרוח מסייעת>
# דיני שבת- חייב.
# דיני נזיקין-
- ע״פ רוב הפוסקים התלמודיים פטור בדיני ארץ וחייב בדיני שמיים.
- לעומתם, הרמב"ם טען-
• כאשר מדובר בפעולה ישירה- חייב.
• כאשר נגרם נזק בעקבות פעולה עקיפה- הרי שגרמא בנזיקין פטור= אסור ולכן ניתן להוציא צו מניעה המחייב ביטול הפעולה העתידית שעשויה לגרום נזק.
הרמב״ם יצר אנומליה ביחס להלכת פוסקי התלמוד-
מחד, מנפץ את הפשתן ויוצר נזק באמצעות הרוח> פטור.
מאידך, אדם השתמש ברוח להפצת הזרעים>
- בדיני שבת חייב שכן כל פעולה בשבת מחייבת.
- בדיני נזיקין- גם כשמדובר בגרימה עקיפה ניתן להמשיל זאת לגרימה ישירה ולכן> חייב.
